פרשת מקץ: מיוסף, המכבים ועד מדינת ישראל - להודות על הניסים

סוג אחד של ניסיון הקשור בנס הוא ההתמודדות עם מצב בו מצפים לנס, והוא אינו מתרחש. בניסיון זה נדרש יוסף לעמוד במשך השנים שחלפו מעת שנמכר ועד שהגיע להיות משנה למלך מצרים. היה עליו להישאר עברי מאמין, גם כשנדמה שאלוקיו עזב אותו לאנחות. ואכן לכול אורך הדרך מן הבור אליו נזרק על ידי אחיו, ועד הבור אליו הוטל על ידי פוטיפר, יוסף נשאר אותו יוסף, נאמן לאמונתו ושומר על זהותו העברית (בראשית לט, יד, יז וכן מא יב).

סיפור חסידי מספר על שלושה חסידים שהתחממו ליד האח בפונדק והחלו להלל, כל אחד בתורו, את הרבי שלו. חסיד אחד אמר שבמשך 15 שנים הוא ואשתו לא יכלו להביא ילדים לעולם, ופחות משנה אחרי שהרבי בירך אותם נולדה להם בת. אחר סיפר שברכת הרבי שלו החזירה לביתו את בנו התועה. ואילו החסיד השלישי סיפר שהרבי שלו בירך מפעל עסקי חשוב שהוא השקיע בו את מיטב כספו, סכום של עשרות אלפי דולרים, והוא הפסיד כל סנט מהכסף. "אז, מה כאן הנס?" שאלו אותו. "הנס", השיב האיש, "שנשארתי חסיד נאמן לרבי שלי"...

אכן, אמונה אמיתית בנס כרוכה בניסיון לשמור על אמונה איתנה גם אם הנס ממאן להתרחש. לרבים מאתנו זכורה בוודאי תגובתו של אברהם וקסמן אחרי שנכשל המבצע לשחרור בנו החייל החטוף נחשון. שאלו אותו: האם הכישלון שבא אחרי כל כך הרבה תפילות לא ערער את אמונתו בבורא, והוא השיב: אמונתי באבינו שבשמים נותרה איתנה כשהייתה, לאבא מותר גם לומר "לא", והפעם הוא אמר לנו "לא". תגובה זו משקפת יפה את העמידה בניסיון כשהציפיה לנס נכזבת.

בתקופתנו, נדרשים אנו לעמוד באופן תמידי בניסיונות מסוג זה, כיוון שבדרך כלל איננו רואים נסים גלויים כפי שאירע בעבר. גם בזמנים קשים, ובעת בה הביטחון מתערער, עלינו לשמר את אמונותינו ואת דרכנו חרף כל הקשיים.

מרכיב אחר של הניסיון שבנס הוא להכיר בכך שאמנם התחולל נס. יוסף השכיל לעשות זאת כשידע להכריז: "הלא לאלוהים פתרונים", ובהמשך: "האלוהים יענה את שלום פרעה". יוסף הכיר בכך שהוא לא עולה לגדולה בזכות כישרונותיו הברוכים, אלא תודות ליד ההשגחה המנווטת את פעולותיו ומצליחה דרכו. גם החשמונאים שקבעו את ימי החנוכה "ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא, ב) הטיבו להבין שניצחונם על היוונים לא הושג בכוחם ובעוצם ידם בלבד, אלא בעזרת התערבות אלוקית, המחייבת הודיה מיוחדת ל-ה'.

בדורנו שומעים אנו לא פעם קולות אחרים שאוהבים להכריז: "נס לא קרה לנו", כלשון שירו הידוע של זאב. אותם קולות מסרבים לראות את יד השגחה, ומייחסים כל הצלחה של מדינת ישראל לכוחנו ועוצם ידינו. האמת היא שעלינו להודות על הנסים שבעצם קיומנו הן כיחידים והן כאומה. יש לזכור שעל כל תאונת דרכים שמתרחשת יש תאונות רבות שכמעט התרחשו אך נמנעו. על כל פיגוע שהתרחש, יש פיגועים רבים שלא התרחשו מסיבות ידועות או בלתי ידועות, ואנו לא מודעים להן כלל.

חכמים הצביעו על כך ש"בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא), וכן אמרו: "כמה נסים עושה הקב"ה עם האדם והוא אינו יודע" (במד"ר כד, ב). ימי החנוכה באים להורות לנו את הדרך לעמוד בניסיון שלאחר הנס, ולדעת להודות גם על הנסים הנסתרים שבכל יום.

כינונה וקיומה של מדינת ישראל כיום הוא נס לא פחות גדול מזה שאירע למכבים. תחיית המתים של העם ושיבתו לריבונות, קיבוץ הגלויות, הפרחת שממות ובניית כוחות ביטחון, מדע והשכלה, רפואה ותעשייה ועוד הישגים רבים מחייבים אותנו לראות את יד ההשגחה, ולהודות על התהליך המופלא שהתרחש בתקופתנו. ימי ההודאה על מלכות החשמונאים מזכירים לנו את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לחיות בתקופה זו, ואת החובה הטבעית להכיר על כך תודה גדולה.