מי צריך שכנים חרדים?
בקומה הראשונה של הבניין הפינתי בו גרתי רוב שנות חיי עם הוריי האהובים, גרה משפחה חרדית.
הם היו החרדים הראשונים שלי, הראשונים שהכרתי. טוב, אם אפשר לקרוא לפגישות מזדמנות במעלית ובחדר מדרגות 'היכרות'. מדי שנה הם היו בונים סוכה בחנייה האחורית של הבניין, ואני, כילדה חילונית שלא מבינה על מה המהומה, קיבלתי כעובדה את נחילי הגברים לובשי השחורים והמגבעות שיוצאים ונכנסים מהדלת האחורית של הבניין שלנו. הם מצידם קיבלו כעובדה קיימת את הילדה הקטנה החילונית מהקומה מעל, והניחו לי לבהות בהם בעיניים בוחנות וסקרניות.
במרוצת שנות בגרותי, אט-אט נמלא ראשי בחוויות, דעות, תהיות ותפיסות, וכשהגעתי לתיכון העולם שלי נחלק לשניים: כל מה שהוא 'אנחנו' וכל מה שהוא 'לא אנחנו'. לא נתקלתי הרבה בבני המשפחה החרדית מהקומה למטה, אבל זכרתי שהמשפחה הזו נכנסת תחת הקטגוריה של 'לא אנחנו'. הרי הם היו שונים כל כך, נראו אחרת, התנהגו אחרת, התלבשו אחרת, ורחמנא לצלן, אפילו לא יצאו לטייל בשבתות כמונו. מפעם לפעם נתקלתי באב המשפחה בחדר המדרגות כשהיה חוזר מבית הכנסת ואני הייתי בדרך לבילוי של שבת בבוקר, עטויה בג'ינס קצרצר, חולצת בטן ושרוך בגד-ים מבצבץ משיפוליה.
נהגתי לברך אותו בברכת בוקר טוב, והוא כמעט מעולם לא השיב לי. לעתים הקפדתי להגיד 'שבת שלום', בתקווה שאם אדבר בשפתו, אולי אז יענה. מאמציי עלו בתוהו. עם הזמן חשבתי לעצמי שגם הוא בטח יודע שאני מה'לא אנחנו' שלהם, וכנראה זו הסיבה לכך שהוא לא מגיב לי. ככל שעבר הזמן וככל שמהדורות החדשות והעיתונים רעמו עוד ועוד על הפערים בינינו, התחלתי לחשוד שהסיבה לכך שהוא לא מגיב לי, היא הלבוש הלא-צנוע שלי. החלטתי להמשיך לברך אותו לשלום על אף הזעם שהיה חבוי בתוכי, כמעין התרסה. הנה אני, הילדה החילונית שיודעת שדרך ארץ קדמה לתורה.
טוב שבאה מלחמה!
הכעס הלך והצטבר בי שנים רבות, עד אותו יום אחד מיני רבים של מבצע 'צוק איתן'. הייתה זו שעת ערב בתחילת אוגוסט, ואחי הקטן התארגן לנשף סיום התיכון שלו. מכנסי אלגנט, חולצה מכופתרת, וכמובן - עניבה. עניבה שלא ממש צלחנו את קשירתה. חשבנו שגוגל-יודע-כל בטח יכול לעזור, וחיפשנו גם סרטוני הדרכה ביוטיוב, אבל לעזאזל, לא הצלחנו לקשור את העניבה כמו שצריך. תוך כדי ניסיונות הקשירה הכושלים שלנו, אזעקה פילחה את השמיים. רצנו כולנו לחדר המדרגות, ונתקלנו בו. באב המשפחה החרדית מהקומה למטה. לא הבנתי למה עליי לעמוד עכשיו עשר דקות לצד האדם שלא מסוגל לברך אותי לשלום בגלל צורת הלבוש שלי, אבל אחי החמוד דווקא ניצל את ההזדמנות לבקש ממנו עזרה, שהרי חליפות ועניבות הם דבר השגור בסדר יומו.
"תוכל לעזור לי עם העניבה?" שאל אחי. אין תשובה. "סליחה, תוכל לעזור לי עם העניבה?" ניסה את מזלו בשנית. עדיין אין תגובה. עכשיו כבר ממש רתחתי בתוכי, ואז: "אברהם, מדברים אליך" אמרה לפתע אשתו, ואז פנתה אלינו בהתנצלות "תסלחו לו, הוא לא שומע טוב… אברהם, הם שואלים אם תוכל לעזור להם לקשור את העניבה". ואז זה הכה בי. אברהם היקר חייך חיוך ענק, חיוך של אדם שקיבל הזדמנות לעזור למישהו שזקוק לעזרתו, וקשר לאחי את העניבה בסבלנות ובשמחה.
ואני, אני רק עמדתי שם עם חיוך של הבנה ובושה, ותוך כדי שכיפת ברזל מיירטת טילים בשמיים, אצלי בראש יורטו להן כמה דעות קדומות.