כשאני רואה את הילדים שלי רבים זה עם זה, אני קופצת כנשוכת נחש וחשה להפריד, לגשר ולפשר לפני שמישהו יגיע למיון. אותה מריבה היסטורית בין יוסף לאחיו יושבת בתודעה שלי כמו תמרור עצור וגורמת לי לפחד מהמריבות בין הילדים ומהקנאה ביניהם.
אבל לפחד הזה יש מחיר. הפחד הוא המזון של המריבה. ככל שאנחנו חוששים מהמריבות, מפחדים מהן, מתערבים ומנסים למנוע אותן - כך ילכו המריבות ויתרבו. מכירים את זה שבבית הילדים לא מפסיקים לריב אבל כשהם מתארחים אצל סבא וסבתא ואתם לא באזור הכל שקט ושלו? לא תמיד זה כך, לפעמים הם רבים בכל מקום ובכל זמן ובכל מקרה אין ספק שאותנו ההורים זה מוציא מהדעת.
ההשפעה החזקה שיש למריבה עליי מביאה אותי לשתי מסקנות: ראשית, המריבה היא לכבודי. שנית, אין לי שום דרך למנוע אותה לאורך זמן. אמנם כתונת פסים אני לא נותנת לאף אחד מילדיי, אבל אם הם מחפשים על מה לקנא הם תמיד ימצאו. אני לא מוכנה לרקוד יותר לפי חליל הפחד ולעשות הכל כדי שיהיה קשר טוב בין הילדים שלי, זה התפקיד שלהם. והם יודעים להיות חברים טובים, עובדה, לכל אחד מהם יש כמה וכמה חברים. זה לא התפקיד שלי כאמא למנוע את הקנאה כי לעולם לא תהיה לי אפשרות לשכור "שר השוואה" כמאמר אפרים סידון בספרו הנפלא: "ההיא על האי". אם צריך לקנות לילד ילקוט חדש כי הוא עולה לכיתה א', אין מצב שאלך לרכוש שישה תיקים חדשים לכל אחד מאחיו הגדולים. המשפט המככב אצלינו בבית היה: "כל אחד מקבל את מה שהוא צריך, לא מה שאחרים צריכים."
ההבנה שהמריבה היא לכבודי הביאה אותי לעשות את הפעולה המתבקשת הבאה: להפסיק להיות קהל. החלטתי שאני לא מוכנה לפחד מהמריבות האלה וגם לא מוכנה להפוך לשופט. ההתערבות שלי רק מזרזת את המריבה הבאה שתתרחש. הפסקתי גם לפחד מהקנאה כי תמיד אפשר לבחור לקנא אבל אפשר גם לבחור שלא. כשהפסקתי להיות קהל למריבות וסילקתי את הפחד מהקנאה התרחש הפלא: אין קנאה ואין מריבות. כשיש ויכוח הם פותרים אותו בעצמם וכשיש קניות הם מפרגנים אחד לשני על הרכישה החדשה. את המשפט: "כל אחד מקבל מה שהוא צריך" אני כבר לא צריכה לומר כי זה ברור מאליו.
איך אפשר להסביר את המהפך? פשוט, הילדים שלנו מחוברים אלינו בקשר לא מודע חזק וקיומי. הקשר הזה מתקיים כל הזמן ובאופן טבעי הם לומדים את הלכות העולם הזה דרכינו, ההורים, ואף הולכים בדרך אותה אנו סוללים. לעיתים הילדים עושים טוויסט בעלילה והופכים את הכיוון. במקום להתחבר אלינו הם מתחילים למשוך אותנו אליהם. הכל עניין של דינמיקה לא מודעת. הכל שאלה של מי מוביל את צעדי הריקוד. כאשר הם נותנים את הטון ואני מגיבה - הילדים הם המובילים ואני נגררת אחריהם. כאשר אני מובילה את צעדי הריקוד - אני המובילה והם צועדים אחריי בבטחה.
שיניתי את צעדי הריקוד שלי. לא נגררת עוד אחרי המריבה והקנאה, לא מגשרת, מפשרת, מפרידה ומנסה להשוות. אני בטוחה שהטוב ביותר עבורם זה לחיות בשלום אחד עם השני, לאהוב אחד את השני וללמוד לפתור מחלוקות במידה ויש, בעצמם. מאחר שאני בטוחה בצעדי הריקוד שלי, הם פשוט צועדים בדרך שלי. השבת, כשאקרא את סיפור יוסף ואחיו אני יודעת שאוכל להסתכל על הסיפור בפרספקטיבה אחרת. אוכל לקרוא את הסיפור ללא נגיעות אישיות וללא פחד ואהיה פנויה לחפש תובנות חדשות.
הכותבת היא מנחת הורים, יועצת זוגית ואישית בגישת שפר וחברה בצוות הניהול של מרכז שפר.