כשהייתי בכיתה ח' העבירו לנו דף תשאול כזה. הכותרת הייתה: מהי הזהות שאתם הכי מתחברים אליה? במבט ראשון זה עשה לי כאב ראש, אבל הבחירה הייתה לי מאוד ברורה. מתוך בליל של אין סוף הברירות שהתקרבו אליי: ישראלית, מזרחית, פמיניסטית, ציונית, לאומית וליברלית. מעל כל 700 הזהויות שלי ניצבה זהות אחת כמו מלכה חצופה מעל כל היתר. יהודייה.
איך זה שילדה במערכת החינוך החילונית למהדרין בשיאו של העידן החדש, תיכף הסכמי אוסלו, MTV מתנגן בנוהל על המרקע שלה, "הבועה" התל אביבית של אז היא ה-דבר מבחינתה - איך זה שהזהות הראשונה שלה הייתה יהודייה? התשובה באופן לא מפתיע הייתה טמונה בבית. הפנים, כמעט בכל, דיבר הפוך מהחוץ.
ברבות הימים גיליתי שהבית בו גדלתי לא היה שונה מהמון בתים אחרים של עם ישראל. כל מיני וריאציות של משפחות שלא מדליקות אש בשבת אבל נוסעות לים, עורכות קידוש ואז יוצאות למועדון, שומרות כשרות "הולנדית" (שעה בלבד בין בשר לחלב). כל מיני "חילונים" מוזרים שמתחילים לנקות לפסח בפורים ושומרים הלכות כיפור באדיקות שלא תבייש את דיירי מאה שערים.
אנחנו המסורתיים. והאמת? שאין לנו ייצוג פולטי מובהק.
בגלגולי פוליטיקת הזהויות הישראלית, אנחנו קצת במשמורת משותפת של הליכוד וש"ס אבל אפשר למצוא אותנו במפלגות נוספות. לזכותם של הקמפיינרים של ש"ס בבחירות האחרונות ייאמר שהם קצת הצליחו לגעת בנו עם קמפיין חיובי ומרגש - אבל לא בטוח שזה לגמרי הכיוון.
הדור השני של המסורתיים "החילונים" זו האמא שמתרגשת מהפספוסה שמככבת כ"אמא של שבת" בגן החילוני של הבת שלה, זה האבא בן הארבעים שעומד קצת נבוך בזמן שהוא מקדש, זו האמא היחידנית שתפרק עצים בידיים שלה אם צריך כדי לחגוג לילדים שלה את ל"ג בעומר, זו הרווקה בת ה-25 שגרה בדירת רווקות בתל אביב ותקדש על נרות חנוכה לגמרי בעצמה בלי לרוץ לשכן. אותה אחת תגדיל לעשות ותעלה את הקסם לסטורי.
אבל איזו אפשרויות יש לילדים שלנו בחינוך? אילו שכונות יש לקהילה שלנו? יש בתי כנסת שהם סבבה איתנו? איפה אנחנו בספקטרום שבין הדתה לחילון? הרוב הדומם.
בתוך הדיבורים על "ממשלת אחדות חילונית" והסופרלטיבים על אייתולות יהודיות של ליברמן, חייבים לדבר אותנו המסורתיים חזק וברור, לא ברמיזה ולא בכסות. בשלה העת.