היא עמדה מולי, מדושנת עונג. כל שנה זה קורה. בריטואל מפתיע, כשמתקרב לו החנוכה בצעדים חורפיים, אני מוצא את עצמי נתקל בה בכל מקום. ניבטת לה מקולאז'ים מדהימים במודעות רחוב, מהארגז החום במכולת וממדפי הקונדיטוריה, נוטפת שמן ומכוסה במעטה סמיך של תערובת אבקת סוכר ודמויי ריבה. לאחרונה השתכללה לה הגבירה. עטויה במחלצות שוקולד וסוכריות, לבושה בקרם ורדרד מתוק-עמוק עד כדי הקאה. אנשים עוברים סמוך אליה ובלי להקדיש יתר מחשבה מכניסים לתוך קופסאות פלסטיק או שקית נייר.
הצד השווה בה, אם זה בסדר להצמיד לסופגניה את המילה שווה, זו העובדה שהיא נאכלת כמות שהיא - קרה או חמה, עמוסה או ריקה. פתאום עיסת בצק שמרים שאיש לא שם לב אליה בימים כתיקונם, מוצאת עדנה בימי גבורות המכבים. ואני עומד מולן שוב ושוב, מביט בקנאה על הארגזים המתרוקנים משל היו מחלקים אותן בחינם, ועיני כלות.
בטח עכשיו עולה במוחך המחשבה לתרום לי שקל וחצי - מחיר העונג. אבל תנוח דעתך, יש בכיסי די מעות לקנות כמה מהן. הבעיה מתחילה בשעת בוקר מוקדמת בה אני מוצא את עצמי מנסה לתחוב את שולי חולצתי למכנסיי, משימה מורכבת בעליל. או בעומדי מול המראה בוחן את דמותי המשתקפת ואיני יכול לומר בוודאות שזה אני כאן, ואיני יכול לערוב לאיש שאכן אני הוא המשתקף. כשאני מסיט את עיני ימינה אל המזנון עליו מונחות תמונות מימי עלומיי ואני מנסה להשוותן לדמות המשתקפת, אני מגלה - ומזה זמן רב כבר לא בהפתעה - כי מאז הגיעי לגיל 28 גבהי לא השתנה במאומה. להיפך, במבט חטוף נראה כאילו נמכתי במעט, דבר שאיני יכול לומר על רוחבי. תוספת של שלושים וחמישה קילוגרמים. כך היה בפעם האחרונה שנשקלתי, והיא אגב הייתה לפני שנתיים. מאז, מי יודע כמה כאלו התווספו למאזן.
לפני מספר חודשים הגעתי למסקנה שזהו. אני והשומנים חייבים להיפרד, ויהי מה! בערבו של חום יוליאוגוסט מהביל אחד נקלעתי לביקור אצל ידידים שגרים בקומה השביעית. הכל טוב ויפה אילולא נתקעה המעלית ונאלצנתי לשרך את רגלי במעלה המדרגות. טיפוס של 7 קומות אינו דבר קל ונעים, גם אם אין ברשותכם משקל עודף, על אחת כמה וכמה אחד כמוני שממש נאלץ להתגלגל כלפי מעלה. בסופו של הטיפוס הגעתי לביתם של ידידיי, ודומה היה כי השלתי מעליי ליטר וחצי של זיעה מהבילה שנספגה בבגדיי, וכך מצאתי את עצמי עם שתי תובנות חשובות.
האחת - אומנם הכנרת צחיחה וזקוקה למנת מים דחופה, אבל אני ספוג כאילו חלפה לידי מונית באמצע שבר ענן. השנייה - זהו. די! אני אהיה רזה. תמונות עליזות מימים בהם הייתי חנוט בחליפות דקיקות גזרה ואת סנטרי עיטרו זיפי זקן ולא סנטרים נוספים - חלפו במוחי כבסרט נע. הגעתי להחלטה החשובה שמרגע זה אני פוצח בדיאטה. על ארוחת הערב של אותו יום ויתרתי כשאני ממלא את קיבתי בקפה ודיאט קולה. בינתיים תוקנה המעלית ואת 7 הקומות ירדתי כשאני יבש, כמעט.
מאז אני מתאמץ נואשות לשמור על משטר הדיאטה. כל יום הוא בשבילי מלחמת עולם, כל עוגייה ובייגלה נראים לי כמו אוצר בלום מעולם אחר. ליד חנויות ממתקים הפסקתי לעבור, וכשאין לי ברירה ואני עובר לידן - אני משתדל שלא להסתכל לעברן, עושה את עצמי כאילו לא ראיתי אותן, מקווה שהן לא שמו לב שזה אני שחולף לו כאילו הן אוויר.
עם הזמן השיטות לעבוד על המצפון משתכללות. לעיתים אני פותח את דלת המקרר ומוצא בפנים מיני פחמימות. אני לא עומד בפיתוי ו"מיישר" את החלבה, וכשזו לא יוצאת ישרה כל כך אני דואג שהמראה האסתטי יישמר. עוגות לא נועדו להיחתך עקום, זה אחד הכללים שאימצתי. אז נכון שאני לא אוכל כבימים עברו, אבל ממשיך "לגנוב" פה ושם כשאף אחד לא רואה, ומוודא שהגניבה נעשית כך שגם המצפון שלי לא שם לב. ואנחנו חיים בשלום - המצפון ואני. הוא דואג שלא אפריז באכילה, ואני דואג שאם אני שובר את הדיאטה, זה יקרה כשהוא עסוק במשהו אחר.
ועכשיו מצאו להם המכבים זמן לחגוג בדיוק כשכבר ירדתי 7 קילו, ואני מוצא עצמי מנסה את כל השטיקים ולא מצליח להתעלם. אני בטח נראה כמו אוגוסטוס שלוק בממלכת השוקולד של ווילי-וונקה, אבל לא אכפת לי. ניסיתי להעסיק את המצפון, להסיח את דעתו, אך משום מה לא הצלחתי. כל פעם ששלחתי את ידי אל הזכר לנס, הוא התעורר. אז לא אכלתי סופגנייה שמונה ימי נס ועוד כמה, לפני ואחרי.
עברה שנה. שוב חג הטוגנים והיא שוב עומדת מולי. משוכללת יותר, בצבעים חדשים. אותה גברת בשינוי אדרת. שוב אני מוצא עצמי באותה סיטואציה, רק עם כמה ק"ג פחות, 18 ליתר דיוק. ובכל פעם שאני עומד בפני הפיתוי לפלח איזה שוקולד או ליישר עוגה או סתם כי בא לי, אני נזכר בנס משנה שעברה ויודע שאני יכול להתגבר. ת'אמת? רק מי שהצליח להתגבר על סופגניה יבין.