אי אפשר שלא להתרגש מחג החנוכה. נראה שבחג הזה יש כמעט הכל. בימים הקצרים כל כך של החורף, כולנו נכנסים הביתה להדליק נר קטן, נר אחד קטן נגד כל החשכה. נר אחד קטן דווקא מתוך הבית, מתוך מקורות הכח שלנו, המשפחה שלנו, הזהות שלנו, שיאיר החוצה את כל העולם.
כשאני חושבת על חנוכה לאורך הדורות, אי אפשר שלא להתרגש מהמסירות של עם ישראל על שמירת הזהות שלו. גם בתקופות החשוכות ביותר, יהודים בכל מקום הקפידו להדליק חנוכיות, ואורן הזכיר שאת הזהות היהודית לא ניתן למחוק.
חנוכה הוא חג של חירות, חירות מדינית, שדרשו החשמונאים למען העם. "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא על נוכרים השֹתררנו, אלא על נחלת אבותינו, אשר נכבשה בידי אויבינו... ואנחנו, כאשר היתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו את נחלת אבותינו". מילים אלו של שמעון החשמונאי מלוות את קיומנו העצמאי בארץ ישראל כל השנה, אבל בחנוכה הן מאירות אפילו יותר.
וחנוכה הוא גם הזדמנות לומר תודה. תודה על המציאות הזו, שכלל אינה מובנת מאליה, של עם חופשי בארצנו, במדינה שעולה וצומחת, למרות ואולי אפילו מתוך כל הקשיים. ואולי מה שמבטא יותר מכל בימים הללו את המציאות הנפלאה הזו, זה העושר של התרבות היהודית שחג החנוכה מזמן לנו לפגוש. בין אם זה בפסטיגל, בין אם זה בתאטרון, ובין אם זה בבית הכנסת, או בטיול בשבילי הארץ, חנוכה הוא חג של אורות קטנים אבל הם מאירים באור גדול.
חנוכה שמח,
איילת.