אתמול הדלקנו נר ראשון של חנוכה ונזכרתי שוב עד כמה אני אוהבת את החג הזה. אור הנרות הקטנטנים משך את תשומת לב כולם בעצמה כה חזקה שאינה עומדת בפרופורציה לגודל הנרות. יש משהו באור הזה שפשוט מהפנט את המבט.
השבוע, אחת הסטודנטיות שלי במסלול הכשרת מנחי הורים תארה ניסוי בו נתנו לאנשים דפים לבנים ובהם נקודת דיו שחורה ושאלו אותם מה הם רואים. חלקם אמרו דף לבן וחלקם נקודה שחורה. יש אנשים שרואים קודם כל את הנקודה השחורה - ולאחרים הדף הלבן בולט הרבה יותר, למרות הנקודה השחורה שבו. פעמים רבות גם אני מפנה את המבט אל הנקודה השחורה והיא מציקה לי בעין עד כדי כך שאני כלל לא שמה לב עד כמה הדף הלבן הוא לבן ועד כמה הוא גדול. הנקודה השחורה משתלטת ותופסת את הפריים עד שכל נקודת המבט משתנה לחלוטין בגללה.
ראייה זה חוש ביולוגי או בחירה מושכלת?
בחנוכה אני נזכרת. בזכות אור הנרות אני מצליחה לראות מעבר. מעבר לנקודות השחורות יש המון אור. אור בילדים שלי, אור בבן הזוג שלי, במשפחה המורחבת, ואפילו בי. בעברית הראייה והמחשבה הסובייקטיבית מתערבבים דרך ביטויי השפה. נקודת מבט - מתכוונת לאופן בו אדם מתבונן על הדברים, השקפת עולם - תפיסתו המחשבתית של האדם. מדוע הראייה משולבת בביטויים אלו? הרי ראייה היא חוש שקיים באופן ביולוגי בגוף האדם ואנו רואים באמצעותו את העולם. אלא שאמנם עצב הראייה והיכולת לראות הן תופעה ביולוגית, אך כל אדם מפרש אחרת את מה שהוא רואה. לכן ראייה מחוברת למחשבה ולפרשנות. יש לנו את היכולת לבחור מה אנו רואים וכיצד אנו מפרשים מה אנו רואים. לא רק שאפשר לראות את הדף הלבן ולא להתמקד בנקודה השחורה אלא שגם את הנקודה השחורה יש לנו יכולת לראות בדרכים רבות. יכולת הפרשנות הסוביקטיבית מאפשרת לנו תמיד לראות את הטוב.
למה לעשות את זה? האם זו לא בריחה? האם זה לא לטאטא את כל הבעיות מתחת לשטיח? לא. זו ממש דרך להתמודד עם הבעיות ולתקן אותם. העיסוק בבעיה כל הזמן, אפילו על מנת לפתור אותה - מעצים אותה ומגדיל אותה, ואילו ראיית הטוב שסביבה ואפילו ראיית הטוב בבעיה עצמה מצמצם ומצמצם אותה עד שהיא נעלמת לגמרי.
מה יהיה עם יום שישי
הזמן המאתגר ביותר עבורי ליישם את מה שהצעתי הוא בימי שישי. יום בו אנו מרכזים את כל ההכנות לשבת אצלינו בבית. בישולים, נקיונות וקניות אחרונות. ביום הזה הנקודות השחורות גדלות ומתעצמות ולא נותר מרחב לבן להתבונן עליו. אני רוצה שילדיי יעזרו בבית. אני צריכה את עזרתם כי אחרת אין סיכוי שנספיק הכל, ואז מתחיל סיר הלחץ שנקרא מי עושה מה ומתי. "למה את מבקשת ממני? הוא לא עשה כלום." ילד אחר מסתתר מאחורי עבודה שהוא חייב להגיש לבית הספר ואילו השלישית הולכת לעזור לחברה במשהו ממש ממש חשוב דוקא עכשיו. ואני עושה מה שאני צריכה לעשות אבל כל האנרגיות שלי מושקעות בחוסר שיתוף הפעולה שלהם. והמחשבות השחורות שעוברות לי בראש: למה אני לא מצליחה לחנך אותם? למה הם כאלו אגואיסטים? הכל אנחנו עושים בשבילם ונותנים להם, איזו כפיות טובה.
ביום שישי האחרון החלטתי להפוך את הדברים. לא עוד מחשבות שחורות שזוללות ממני את כל האנרגיה. טכנית אני יכולה לעשות הכל לבד וכך היה קורה אם כולם היו עכשיו בטיול שנתי. הייתי מספיקה הכל והכי חשוב - לא מוצפת ברעל המחשבות הזה שמפיל אותי לקרשים. במקום לשלוח אותם לטיול שנתי החלטתי לעשות את זה בפועל עכשיו אפילו שהם בבית. הידיים סדרו וניקו והמחשבות ראו רק את הטוב. השקעתי בזה מאמץ כי באופן טבעי התרגלתי לראות את השחור אבל ממש בחרתי לעשות לעצמי רשימה בראש של כל הדברים הטובים שהם עושים. בבית, בחוץ, עם חברים, בבית הספר. זו היתה חוויה מרתקת. פתאום גיליתי כמה אור יש. כמה טוב קיים. טוב שתמיד תחת לחץ יום שישי נגוז ונעלם. בחרתי לשים בפריים רק את הדברים הטובים. שני דברים קרו. גם הרגשתי טוב - לא מותשת, לא עצבנית ומתוסכלת, וגם הספקתי לסיים את כל מה שתכננתי בחצי מהזמן. באופן מפתיע הילדים שלי ממש שיתפו פעולה, ובלי שביקשתי מהם כל אחד נטל חלק.
אור נרות החנוכיה זו הזדמנות בשבילי להיזכר לחפש את הטוב שבי, בסובבים אותי ובכל השפע שיש לי ואני לא שמה לב אליו כשאני מרוכזת באין. אני בוחרת בחג הזה להתאמן בראיית הטוב שלי. לאמן את השריר הזה שיהיה טבעי ומיידי. חזק יותר מהשריר שרואה שחורות.
הכותבת מנחת הורים, יועצת זוגית ואישית בגישת שפר, חברה בצוות הניהול ומרצה במסלול הכשרת מנחי הורים במרכז שפר