איך כמעט איבדנו לנצרות את אחד מגדולי ההוגים

השבוע חל יום הולדתו של פרנץ רוזנצוויג (1886-1929). כבן למשפחה יהודית מתבוללת מקאסל במאה ה20, החל רוזנצווייג לחפש משמעות דתית דווקא בנצרות הפרוטסטנטית ואף שקל ברצינות להמיר את דתו, החלטה שנראתה לו בהתחלה כל כך קשה ומזעזעת שאומרים שעמד בגינה על סף התאבדות.

אחרי לילה של חשבון נפש ושיחות עם ידידו רודולף אהרנברג, נכנס לחדרה של אמו בכוונה להתוודות על רצונו. עד שפתח את פיו, הבינה לרוחו וצעקה: "יש את נפשך להתנצר!" רוזנצוויג הושיט לה את הברית החדשה שבידו ואמר "אמא הכול כאן. האמת כאן. יש רק דרך אחת - והיא ישו" אמו שאלה: "היית בבית הכנסת בראש השנה?" הוא השיב: "כן, ואלך לבית הכנסת גם ביום כיפור. אני עדיין יהודי". אמרה אמו: "אבוא לבית הכנסת ואבקש לגרש אותך. בבית הכנסת שלנו אין מקום לכופרים".

באותו יום הכיפורים הוא נסע לברלין והשתתף בתפילה בבית כנסת אורתודוקסי. כמה ימים לאחר מכן עבר רוזנצווייג מהפך שבעקבותיו הפנה את מלוא מרצו לעיסוק בזהות היהודית ובמשמעותה. הוא ניסה לתת פשר קיומי והתמקד בדיאלוג בין האדם לבוראו. תחת כישלון האידיאליזם להעמיד שיטה רציונלית הנגזרת מעקרון יחיד ומבטלת את הפרט, רוזנצווייג מתווה ניתוח של ההוויה המורכבת משלושה יסודות - אלוהים, אדם ועולם - שהיחסים ביניהם מושתתים על שלוש פעולות אלוהיות: בריאה, התגלות וגאולה.

• בבריאה - האל פעיל, העולם סביל.
• בהתגלות - האל פעיל, האדם סביל.
• בגאולה - האדם פעיל, העולם סביל.

לאחר השלמת "כוכב הגאולה" התמקד רוזנצווייג בניסיונותיו לפעול בתחום החינוך היהודי. גולת הכותרת של המאמץ הזה הייתה הקמתו של בית מדרש פתוח ללימודי יהדות - "בית המדרש היהודי החופשי" בפרנקפורט. בית המדרש הזה נועד לקדם תחייה יהודית מודרנית, בחברה פתוחה, לא אורתודוקסית בעיקרה. בין המרצים בה, נוסף על רוזנצווייג, נמנו מרטין בובר, איתו המשיך גם את תרגום התנ"ך לגרמנית, זיגפריד קראקאוור, נחמיה אנטון נובל, אריך פרום, עקיבא ארנסט סימון ורבים אחרים.

חג החנוכה מלא בסמלים של ניסים, ניצחון המעטים על הרבים ונס פך השמן. רוזנצוויג מתייחס לנושא הנס בצורה שונה במקצת: לדעתו, הנס לא מהווה הוכחה חיצונית לאמיתות המסר הדתי, אלא הוא נתפס כבסיס לקטגוריה של ההתגלות, שהיא, במילים ספורות, תחושת אהבה אינסופית של האל את נשמת האדם.

בשנת 1922 חלה רוזנצווייג במחלת ניוון שרירים שגרמה לו להפרעות תנועה ודיבור קשות והוא נאלץ להפסיק את ניהול המדרשה. ניוון השרירים מנע בעדו להשלים כתבים מתוכננים רבים. בשנותיו האחרונות הכתיב רוזנצווייג חלק ניכר מכתביו בעזרת סימנים, בעיקר לחברו מרטין בובר. את מאמרו הפילוסופי "המחשב החדש" (1925) הכתיב לאשתו בעזרת מצמוץ בעיניו, לאחר שגופו כבר היה משותק לגמרי. ב-10 בדצמבר 1929, והוא כמעט בן ארבעים ושלוש, נפטר רוזנצווייג ממחלתו בפרנקפורט.