פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מרמים את עצמנו: האם החברה הדתית מגדלת את ילדיה בבועה?

      מי שאומר שהוא לא חי או מגדל את ילדיו בתוך בועה - מרמה את עצמו. צעירים מדקלמים סיסמאות מבלי להבין לעומק את הדברים. הרב ד"ר מיכאל אברהם בטור על פתיחות מחשבתית

      הורי התלמידות במדרשת "באר מרים" מפגינים מול המדרשה, אפריל 2015 (טלי מאייר )
      הורי התלמידות במדרשת "באר מרים" מפגינים מול המדרשה (צילום: טלי מאייר)

      לפני כמה ימים שודר ב"עובדה" פרק שסיפר את סיפור הצלתו של הנער ישראל עמיר מכת "לב טהור". אני בטוח שכל הצופים היו מזועזעים כמוני ממה שראו שם, אבל בו בזמן ברור היה להם שזה עניין שלא נוגע אליהם. "אנחנו הרי פותחים בפני ילדינו את כל האפשרויות ומאפשרים להם לגבש את עמדותיהם ודרך חייהם", בוודאי היו שאמרו. "אנחנו לא כופים עליהם עמדות וצורות חשיבה כפי שעושים בכתות הנלוזות הללו".

      כולנו חיים בכת?

      הצפייה בתכנית חידדה אצלי את התחושה שאנחנו מרמים את עצמנו. אנשים גדלים וחיים בבועות, וחלק ניכר מהאופציות שאינן הסביבה הטבעית שלהם לא מוצגות בפניהם בצורה ישרה. במובן מסוים כולנו משתייכים ל"כתות", כמובן לא מבחינת ההתעללויות, אבל בהחלט מבחינת חוסר הפתיחות ואי מתן האפשרות לאדם לגבש עמדה משלו באופן פתוח. היושר מחייב לומר שהבעיה הזאת קיימת בעולם החילוני לא פחות מאשר בזה הדתי. (כמה בתי ספר חילוניים מוכנים להציג תמונה ישרה של טיעונים אודות אמונה דתית? כמה חילונים בכלל בוחנים ברצינות את אופציה הזאת?)

      המחנכים לא תמיד מספקים מענה

      מזה שנים אני פוגש אנשים רבים, צעירים בעיקר, שמשוחחים איתי על בעיות בתפיסת העולם הדתית שמוצגת בפניהם. הם מעלים שאלות רבות וקשיים לא פשוטים, וחשים שמחנכיהם או רבניהם לא נותנים להם מענה מספק. במקרים רבים מדקלמים סיסמאות ודורשים מהם להיות נאמנים להן בלי לנמק ובלי שהדברים נשמעים הגיוניים. הצעירים הללו מבינים היטב שהדבר מבטא חולשה וחוסר יכולת להתמודד ברצינות עם הקשיים. כמי שמכיר את שיח המחנכים/רבנים סביב הקשיים הללו, אני יכול להעיד שבמקרה הטוב הם "מחפשים תשובות רלוונטיות", כלומר עוסקים באפולוגטיקה. במקרים הפחות טובים מחפשים דרכים לעקוף את השאלות. כמעט אף אחד לא מעלה בדעתו לתת לעצמו דין וחשבון רציני על תפיסותיו, כלומר לבדוק את עצמו. ההנחה המקובלת היא שהמסורת הדתית מקורה באלוהים ולכן ברור שהיא מושלמת ולא בת בדיקה.

      האמיצים והישרים שבין המתלבטים מוכנים להעלות את הבעיות למרות הקושי שבדבר, וחלק ניכר מהם גם מסיקים את המסקנות המתבקשות (לא מעטים מביניהם נוטשים את המחויבות הדתית). במקרים רבים, אלו שלא נוטשים את הדרך הם דווקא הפחות ישרים ופחות אמיצים שמעדיפים את איזור הנוחות שבו גדלו. בלי הכללה כמובן. המסקנה שהתגבשה אצלי בעקבות כל השיחות הללו - שהקשיים האלו בחלקם הגדול אותנטיים ודורשים מאיתנו לחדול מהאפולוגטיקה, לצאת מאזור הנוחות שלנו ולהתחיל לבדוק את עצמנו ואת המסורת שלנו. עלינו לבנות אותה מחדש באופן שיהיה הגיוני, שלם, "רזה" - בלי ספיחים מיותרים ולא מבוססים, עדכני לימינו ומספק.

      הצילו את הראש שמתחת לכיפה

      כל אדם חושב מבין שרוב ככל המסורת שלנו אינה מאלוהים. היא מעשה ידי אדם, ובהחלט חשופה לטעויות ודורשת עדכון ותיקון. יש בה השתגרות של עמדות לא בדוקות, שימוש בטיעוני סמכות במקום שאין להם הצדקה ואין בהם צורך ועוד. בספרי, 'אין אדם שליט ברוח', אני מראה מתוך ניתוח מושגי שסמכות היא שיח רלוונטי לגבי נורמות (הלכה, חוק וכדומה) אבל לא לגבי עובדות. את העובדות יש לבחון בכלים אמפיריים ומחשבתיים שמקובלים בכל תחום אחר. הספר הבא בטרילוגיה שלי, מהלכים בין העומדים, מראה שגם במסגרת שיח הסמכות ההלכתי צריך וניתן לעדכן את ההלכה באופנים שונים.

      המסקנות הללו, אותן אני מפרסם כבר מזה כמה שנים, מעוררות כצפוי ביקורות קשות מכיוונים שמרניים, אבל לא רק מהם. יש ברשת שיח ער בשאלה (הלא רלוונטית לדעתי) האם אני כופר או אפיקורוס, ומשום מה קצת פחות בשאלה האם אני צודק. אבל השטח מראה שניכרים דברי אמת, והדברים נופלים על אוזניים קשובות. רבים מוצאים בהם מענה לקשיים ולמצוקות, מענה שהם לא מוצאים בשיח המקובל. אחת האמירות החביבות שקראתי ברשת מבטאת זאת היטב: "שמעתי כאלה שאומרים שהרב מיכאל אברהם הציל את הכיפה שעל ראשם. אצלי הרב מיכאל אברהם הציל את הראש שמתחת לכיפה". נדמה לי שהגיעה העת להתעורר.

      הרב ד"ר מיכאל אברהם, מחבר טרילוגיית הספרים החדשה: המצוי הראשון, אין אדם שליט ברוח, מהלכים בין העומדים