לפני מספר ימים השתתף אחד מידידיי בלוויה של יהודי מרוקאי שנפטר בן 93. בבית הקברות הספידו אותו מספר אנשים בצורה יפה ומכובדת. בשלב כלשהו קם אחד מבניו להספידו, וכך אמר: "אבא, מספרים עליך הרבה סיפורים, אבל אני רוצה לספר סיפור אחד שמבחינתי משקף יותר מכל מי היית בשבילנו.
הסיפור קרה כשהייתי בן שמונה, באחת משבתות הקיץ הארוכות. אמא הדליקה נרות, ואתה לקחת אותנו לבית הכנסת. כשחזרנו מבית הכנסת שרנו 'שלום עליכם', 'אשת חיל' ולאחר מכן עשית קידוש ונטלנו את הידיים לארוחה, ברכת על החלות וסעדנו את סעודת השבת. במהלך הסעודה שרנו זמירות, דיברנו דברי תורה ובסוף הסעודה ברכנו יחד את ברכת המזון. לאחר ברכת המזון עברה כל המשפחה לשבת בסלון. אחד קרא עיתון, אחד למד תורה, אחד קרא ספר וגם אתה ישבת איתנו.
בסביבות השעה אחת עשרה בלילה נשמעו דפיקות בדלת, לפני שהבנו מה קורה רצת לדלת לבדוק מי דופק. כשפתחת את הדלת ראית בכניסה את חכם ניסים, יהודי ערירי מבוגר מאוד ועיוור מהקהילה שלנו. חכם ניסים שאל אותך האם כבר סעדנו את סעודת השבת, ובלי להסס ענית לו: "מה פתאום? חכם ניסים, חיכינו לך," וסימנת לנו עם היד לרוץ לשולחן ולערוך אותו מחדש.
אתה אבא, התיישבת בראש השולחן עם חכם ניסים, והתחלת הכל מהתחלה. שרנו יחד שוב שלום עליכם ואשת חיל, עשית שוב קידוש בשם ובמלכות, וישבנו לארוחת השבת השנייה לאותו ערב שנמשכה עד השעה שתיים בלילה, על מנת שחכם ניסים לא ייעלב וחס ושלום ירגיש שהסעודה היא בשבילו. לאחר הארוחה הלכנו לישון עם חיוך גדול על השפתיים, גאים כל כך באבא היקר שלנו."