שירו איתנו: כך נולד 'עוד אבינו חי' של הרב שלמה קרליבך

השנה היא 1964, יומיים לפני פורים. הרב שלמה קרליבך זצ"ל מסיים הופעה בפרנקפורט, ומתמלא חשק עז ופתאומי לנסוע לצ'כיה, אל בית הכנסת של המהר"ל מפראג שהוא מצאצאיו.

במטוס פותח ר' שלמה ערימת מכתבים שנשלחה אליו, אחד אחד. מכתב מיוחד מגיע לידיו משולח בשם יענקל'ה בירנבאום. בירנבאום זה ספג ציונות עוד מסבו שהיה מזכ"ל הקונגרס הציוני הראשון, ופעל ללא לאות בארצות הברית למען יהודי ברית-המועצות, 'יהודי הדממה'. הוא הקים תנועת סטודנטים, ה - SSSJ, בה ביקש להמריץ את יהדות ארה"ב הרדומה ולהפעיל לחץ על וושינגטון שתחלץ להגנתם של יהודי ברה"מ.

אך הוא הרגיש שדבר חסר לו. מהו? במכתב לרבי שלמה קרליבך הוא מבקש ממנו שיר. הוא זקוק להמנון. לשיר מחאה. בירנבאום מתכנן את 'צעדת יריחו' בה יקיפו את בניין האו"ם שבע פעמים, והוא זקוק לשיר הירואי שיזעק את זעקתם של האחים הכוספים להיפגש זה עם זה. הוא מזמין את ר' שלמה להופיע, ומבקש ממנו לחן חדש, שיר תקווה לאיחוד בין יהודים רחוקים.

וזה מגיע. רבי שלמה מרים את הכפפה, ובהופעה נדירה בפראג, בליל פורים, בארבע וחצי לפנות בוקר, מוקף עשרות בני נוער, הוא מלחין את המילים "עוד אבינו חי, עם ישראל חי".

השיר הזה הפך להמנונם של יהודי ברית המועצות. הוא נעשה סיסמא של קהילות יהודיות בכל רחבי הגלובוס שביקשו לבצר את אמונתם ברגעי משבר. והוא בנוי לאמיתו של דבר על מילותיו של יוסף במפגש המרגש עם אחיו בפרשתנו, פרשת ויגש: "אני יוסף, העוד אבי חי".

יוסף מתגלה לאחיו. יוסף סוגר את מעגל העוינות וקורא להם: "גשו נא אלי... אל תעצבו... לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים". ומיד מתעניין יוסף גם במי שלא נמצא פה, באביו הזקן. הערבות והאחווה בעם ישראל מושלמת בדאגה לכל יהודי.

האזינו לשיר. שבת שלום.