פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      זה לא חינוך: הורים מציבים חומה בין הילד לבין העולם

      תמי כהן עוברת דירה, ובין בליל המחשבות על הבית החדש שמחכה להם, היא מבינה את הקשר בין חנוכת בית לחינוך ומסיקה מן המעבר כמה מסקנות נהדרות עבור ההורים. תובנה חובה בכל בית

      ילד משחק בצעצועים בחדר מבולגן (ShutterStock)
      תבנה לבד, אתה יכול (צילום: ShutterStock)

      ביישוב המתוק שלי ברמת הנגב צומחת לה שכונה חדשה. עוד ועוד חברים כבר עברו לבתים החדשים וגם אנחנו כבר בדרך לשם (אינשאללה בעזרת השם במהרה בימינו אמן). הילדים שלי כבר משתוקקים לעבור לבית החדש, ואני מסבירה שצריך לחכות בסבלנות עד שהבית יהיה מוכן. "אז מתי הוא יהיה מוכן?" הם שואלים. ובכן, שאלה טובה, ואני ממש לא מתכוונת לענייני בניה וקבלנים, אלא למהות של בית.

      מתי הבית מוכן? מתי אפשר לעבור לגור בבית? מתי אפשר לחנוך אותו? אך לא מזמן סיימנו את חג החנוכה. אז מהי אם כן חנוכת הבית? התשובה בעצם די פשוטה. כשמספרים אצלנו בבית שמשפחה נוספת עוברת בשעה טובה לבית החדש, אחד הילדים מיד שואל: "כן, אבל... הם כבר ישנו בבית?" ויש משהו כל כך נכון בשאלה התמימה והעניינית הזו.

      משתמשים חדשים

      הילדים מבינים בצורה הפשוטה ביותר שחנוכת הבית האמיתית, בלי טקסים ועניינים, היא פשוט כשישנים בבית, כלומר כשמתחילים להשתמש בו (ואחת החברות אמרה לי שבשבילה זה היה כשהפעילה את מכונת הכביסה בבית החדש. אכן גם זה שימוש). ניתן ללמוד את זה גם ממצוות קביעת מזוזה. מתי אדם מתחייב בקביעת מזוזה? רק כאשר הוא מתחיל לגור בבית. אם כן לחנוך פירושו להשתמש.

      נוכחתי לדעת שבבתים מסוימים בלילה הראשון שבו נכנסו לבית הבית כבר עמד מתוקתק לעילא ולעילא עד אחרון גופי התאורה ואחרונת הוואזות על המזנון, ואילו בבתים אחרים בשלב זה עוד חסרו הברזים במטבח, המים ירדו רק בשירותי האורחים ומרוב ארגזים לא ראו רצפה. מה עדיף? האם לא נכון יותר לחנוך את הבית רק כאשר הכול מוכן? התשובה אינה חד משמעית, אבל מה שברור הוא שכך או כך, "הם כבר ישנו בבית?" הבית נחנך! גם כשלא הכול מושלם, אפשר לחנוך.

      בין חנוכת בית לחינוך

      ומה בין חנוכת בית לחינוך? למילים לחנוך וחינוך אותו השורש. אם לחנוך משמעו להתחיל להשתמש, מהו ה"שימוש" כשמדובר בחינוך? להתחיל להשתמש פירושו פשוט להתחיל לחיות את החיים עצמם… גם אם לא הכול מושלם. אם נחזור לרגע לבית, הרי שעד שלא ממש גרים בבית לא יודעים אם באמת הכול עובד כמו שצריך (מנורה שלא מחוברת לאף מתג למשל... סיפור אמיתי), ואם אין שינויים או תיקונים שצריך לעשות. אבל אחרי שחיים בבית זמן מה, אחרי שעוברים קיץ וגם חורף (ובמקרה שלנו גם סופות חול יימח שמן...) יודעים באמת איך הבית עומד בזה, ואז ניתן לעשות את ההתאמות הנדרשות.

      אותו דבר עם הילדים. הילד חי את החיים ומתמודד עם מה שמזדמן לו במציאות. נרצה או לא, הוא צריך ללמוד איך מסתדרים בעולם. הוא ייתקל בכל מיני מצבים ואתגרים שעל מנת לצלוח אותם ולהסתדר הוא יצטרך להתאים את עצמו לעולם. העולם, מה לעשות, לא מתאים את עצמו לאף אחד. אם נגונן עליו כל הזמן ולא ניתן לו להתנסות, להתמודד בכוחות עצמו ולראות אילו כוחות יש לו - איך ידע להשתמש בהם? אם נרכך בשבילו את המציאות, נעטוף אותה בצמר גפן, נלעס אותה ונגיש אותה בחתיכות קטנות - איך הוא ידע מהי המציאות האמיתית? אם ילד לא יידרש להתאים את עצמו לעולם, הוא לא ידע לעשות את זה כמבוגר.

      החינוך הוא בידיים שלנו, גם אם זה אומר לפעמים לשבת בחיבוק ידיים ולתת לילדים שלנו בלב אוהב להתמודד עם החיים. לפעמים מתוך כוונה טובה אנחנו מציבים חומה וגדר הפרדה בין הילד שלנו לבין העולם. התפקיד שלנו הוא הפוך: להראות לילד את הדרך, להאיר את המסלול הנכון ביותר מבחינתנו בזרקור ולאפשר לו לצעוד אחרינו, במסלול שלנו. אנחנו נראה לו את הדרך אבל הוא ישתמש בה בכוחות עצמו. זה חינוך.


      הכותבת היא מנחת הורים בגישת שפר גרה בישוב רתמים בנגב