רבי אני רק שאלה: מה בין יום הקדיש הכללי ליום השואה?

ביום השואה מרגישים את האבל והזיכרון ברחוב: מתקיימים טקסי זיכרון, מקומות הבילוי נסגרים ונשמעת צפירה. בכל שנה לאחר חג החנוכה, אני נתקל בידיעות קטנות המזכירות לנו ביום י' בטבת את 'יום הקדיש הכללי' שהוא יום זיכרון נוסף לשואה. למה צריך יום נוסף?

הרב יצחק בר זאב בשיתוף עמותת יהדות ישראלית, בשיתוף עמותת יהדות ישראלית
07/01/2020
עומדים בצפירת יום השואה(צילום: ראובן קסטרו)

יש לנו את יום השואה, למה צריך יום נוסף?

בעקבות השואה הנוראה בה נרצחו 6 מיליון יהודים, אנשים, נשים וטף, קבעה מדינת ישראל את יום כ"ז בניסן מדי שנה כיום אבל לאומי. ביום זה מרגישים את האבל והזיכרון ברחוב: מתקיימים טקסי זיכרון בכל הארץ, מקומות הבילוי נסגרים ונשמעת צפירה. בכל שנה לאחר חג החנוכה, אני נתקל בידיעות קטנות המזכירות לנו ביום י' בטבת את 'יום הקדיש הכללי' שהוא יום זיכרון נוסף לשואה. לשם מה קבעו יום נוסף, מי קבע את היום הזה, ומהם הטקסים או המנהגים שנערכים בו?

תשובה:

'יום הקדיש הכללי' נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל בשנת תש"ט (1949) כ- 10 שנים לפני שקבעה המדינה את יום כ"ז בניסן כיום השואה.

הרב הראשי דאז, הרב הרצוג זצ"ל - לאחר שהתייעץ עם כלל רבני ישראל, רובם ניצולי שואה שאיבדו שם את הוריהם, אחיהם, או ילדיהם - החליט שלא לתקן יום מיוחד לזיכרון השואה, אלא לציין בתוך יום עשרה בטבת (יום צום ואבל שתוקן כבר בימי הנביאים, בעקבות המצור על ירושלים שהביא לחורבן בית המקדש הראשון, למאות אלפי הרוגים ולגלות עם ישראל) את 'יום הקדיש הכללי', שבו ידליקו נרות נשמה, יאמרו קדיש וילמדו משניות, לזכר הנספים בשואה.

קביעת יום השואה בתוך יום אבל אחר נעשתה מתוך חשיבה הוליסטית שראתה את השואה כפסגת הצרות שעם ישראל חווה במשך 2000 שנות גלות, אשר התחילו מחורבן בית המקדש הראשון. כיוון שחווינו פרעות, גזירות ורציחות רבות במשך 2000 שנה, אין אפשרות לתקן יום נפרד לכל מאורע, ולא נכון להפלות בין הנרצחים בפרעות השונות, ולכן יש להתאבל על כלל הנרצחים בימי האבל שתוקנו בחורבן בית המקדש (עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב). מאחר שיום האבל הראשון המסמל את התחלת החורבן הינו עשרה בטבת, יום שבו נוהגים למעלה מ-2000 שנה לצום ולהתאבל, תיקנה הרבנות הראשית את 'יום הקדיש הכללי' להיות מצוין ביום זה.

בהמשך, כשתיקנה מדינת ישראל את 'יום השואה', יום זה שנקבע בחודש ניסן נפל על חודש שבו מציינים את גאולת עם ישראל (חג הפסח) ועל פי ההלכה היהודית אסור להתאבל בחודש זה. בנוסף, קביעת יום השואה בתאריך התחלת מרד גטו ורשה וקשירת זיכרון השואה דווקא עם גבורת לוחמי המרד, איננה משקפת נכון את אופן השמדתם של רוב מוחלט מיהודי אירופה שנשחטו כצאן לטבח, ומנגד גבורת הרוח וקידוש השם, לא קיבלו את מקומם הראוי לדעת רבני ישראל דאז. ולכן, לצד יום השואה הממלכתי, השאירה הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי כפי שתיקנה, אותו מציינים היום בחלק גדול מקהילות ישראל.

עוד בוואלה!

לא רק מצור: עשרה בטבת, כרונולוגיה של צרות

בשיתוף עמותת יהדות ישראלית
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully