על פי פסיקת בית המשפט העליון שניתנה בימים האחרונים, פעולת ה"שיתוף" (share) ברשתות חברתיות עשויה להיחשב כפרסום לשון הרע. במילים אחרות, גולש הנחשף לפוסט משמיץ שכתב אדם אחר ברשת הפייסבוק, והוא מעביר אותו הלאה בדרך של "share", עלול להיתבע בתביעת דיבה גם אם לו עצמו לא היה שום חלק ביצירת הפוסט המשמיץ (בעולם הטוויטר "ציוץ חוזר" עשוי להיחשב ללשון הרע). לצד זאת חשוב לציין כי על פי פסק הדין, סימון "לייק" לפרסום משמיץ בפייסבוק (או סימונים דומים ברשתות חברתיות אחרות) אינו יכול להיחשב כלשון הרע.
בעיניי, מדובר בפסק דין חשוב ועקרוני המשקף הבנה מעמיקה של מאפייני המדיה החברתית - מדיה שהנגישות והזמינות שלה מאפשרים הפצה מהירה ורחבה של פרסומי הסתה, שנאה ושיימינג, לרבות מידע כוזב ומטעה.
המבקרים את פסק הדין טוענים כי הוא אינו נותן משקל מספק לחשיבותו של חופש הביטוי ברשתות החברתיות, המהוות היום את "כיכר השוק" המודרנית. לדעתי, אין לביקורת הזו הצדקה. קריאה מעמיקה של פסק הדין מלמדת כי בית המשפט ער לחלוטין לחשיבותו של חופש הביטוי, אלא שיחד עם זאת עמד לנגד עיניו הצורך להישמר מפני מצב שבו - כלשונו הציורית של השופט עמית שצוטטה בפסק הדין - "במקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח".
אל תמהרו לתבוע דיבה, זה לא כזה פשוט
בית המשפט לא התעלם מהחשש שפסיקתו החדשה תביא להצפת בתי המשפט בים של תביעות דיבה ולניצול לרעה של החוק. בדיוק על רקע החשש הזה, הוסיף ביהמ"ש וקבע בפסק הדין כי תביעת דיבה בגין "שיתוף" בלבד, תיבחן ביתר זהירות בהשוואה לתביעת דיבה רגילה. כך, למשל, תובע שלא ייתן הסבר מספק מדוע בחר לתבוע דווקא "משתף" אחד ולא משתפים אחרים, מסתכן בכך שתביעתו תסולק על הסף בגין חוסר תום לב, והוא אף יחויב בהוצאות; כמו כן, ההגנות הרגילות הקבועות בחוק לשון הרע כמו הגנת תום הלב, ייבחנו בעיניים מקלות יותר בהשוואה לתביעת דיבה רגילה; ובנוסף, אף אם יתברר כי לא קיימת הגנה ואכן מדובר בלשון הרע המצדיקה חיוב בפיצויים, הרי שעדיין ביהמ"ש עשוי להתחשב ב"משתף" על דרך הפחתה ניכרת של שיעור הפיצוי (בהתאם לסעיף החוק הקובע כי ניתן להפחית פיצויים כאשר לא מדובר בלשון הרע מקורית אלא בחזרה על דברים שפרסם אחר, תוך הפנייה למקור). קביעות אלה מרככות את הפגיעה בחופש הביטוי במידה שהיא בעיניי מאוזנת וראויה.
החוק הישראלי ע"פ המשפט העברי
מעניין לציין, שהשאלה כיצד להתייחס להעברת פרסום משמיץ שפורסם קודם לכן, נדונה כבר לפני עידן ועידנים במשפט העברי, המהווה את אחד ממקורות ההשראה המרכזיים לחוק הישראלי.
מצד אחד, המשפט העברי מייחס חשיבות עליונה לכבודו ושמו הטוב של אדם, והמפיץ לשון הרע על חברו נחשב כ"שופך דמים"; ומצד שני, נקודת האיזון משתנה כשהדברים כבר פורסמו קודם לכן והמספר רק מעבירם הלאה. במקרה כזה, הפרסום עשוי להיות מותר, בהתחשב במספר משתנים כמו - באיזו תפוצה נאמרו הדברים קודם לכן; האם ה"משתף" הנוכחי מספר את הדברים באקראי, או מתוך כוונה להגביר את התפוצה; ופרמטרים נוספים שלא כאן המקום להרחיב בהם.
יש להניח כי מאפייניה הייחודיים של המדיה החברתית ימשיכו להעסיק את עולם המשפט. במוקדם או במאוחר יידרשו גם שינויי חקיקה לצורך התאמת החוק לעידן הטכנולוגי המודרני. מכל מקום, הקביעות שנקבעו בפסק הדין הנוכחי משקפות, לטעמי, איזון נכון וראוי בין חשיבות חופש הביטוי ב"כיכר השוק המודרנית" של הרשתות החברתיות, לבין הצורך להגן על שמו הטוב של אדם דווקא על רקע המאפיינים הייחודיים של אותה כיכר שוק.
עו"ד ד"ר יחיאל וינרוט - משרד עו"ד ד"ר יעקב וינרוט ושות'