המרתון של חייה: מבית ספר בית יעקב לאולימפיאדת טוקיו

תמונת הפרופיל של ביתי (ברכה) דויטש בוואטסאפ לעולם לא תגלה מי עומד מאחוריה. חמישה ילדים בלונדינים, קטנים יחסית, פזורים על שטיח בערימה ומחייכים למצלמה. הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליו הוא שאימם של החמודים הללו היא אלופת ישראל בריצת מרתון כבר שנתיים ברציפות.

ביתי דויטש לכדה את תשומת הלב של הציבוריות הישראלית לפני כמה שנים בגלל לא מעט סיבות. גם אם תעזבו לרגע את העובדה שהיא חרדית שרצה בחצאית וכיסוי ראש, או את הנתון הבלתי נתפס שהיא החלה לרוץ לפני פחות מחמש שנים - מתי שמעתם על מישהי שמסיימת מרתון כשהיא בחודש השביעי להריונה? את תשומת הלב של כולנו היא לכדה שוב לפני קצת יותר משבוע כשזכתה בפעם השנייה ברציפות באליפות ישראל לריצת מרתון כשסיימה את מרתון טבריה בתוצאה המדהימה של 2:32 שעות. מיוני האחרון דויטש היא חברת הנבחרת האולימפית של ישראל, אולם ויתרה על השתתפותה באולימפיאדת טוקיו הקרובה בכדי להימנע מחילול שבת.

"מאז שנכנסתי לנבחרת הארצית הריצה הפכה מתחביב למקצוע", היא מספרת בראיון אישי לוואלה! יהדות. "עבדתי במשך כל השנים כאשת קשר בארגון חינוך יהודי. אחרי הזכיות שהציבו אותי כאלופת ישראל, לא היה מצב שאוכל להמשיך גם לעבוד, גם להתאמן בצורה מקצועית וגם לתפקד כאמא לחמישה ילדים. בחרתי להתרכז במשפחה ובריצה וזה ממש כיף לי".

פעם דמיינת את עצמך כספורטאית מקצועית בנבחרת הלאומית?

"ממש לא. עליתי ארצה בשנת 2009 מארה"ב. גדלתי במשפחה חרדית ולמדתי כילדה ונערה ב'בית יעקב', בית ספר חרדי לבנות. לא חלמתי על ריצה, וודאי לא חשבתי להיות ספורטאית מקצועית. בכל שנותיי גם כתלמידה וגם כסטודנטית מעולם לא התעסקתי באתלטיקה או בספורט. אפשר לומר שאני עדיין חדשה לגמרי בתחום. כל כך חדשה שהמאמן שלי נדהם כל פעם מחדש מחוסר ההיכרות שלי עם מונחים בסיסיים".

איך משלבים בין קריירה תובענית כל כך להורות לחמישה ילדים קטנים?

"אני חושבת שאני לא שונה בשום מובן מכל אמא אחרת שיש לה עבודה וילדים. אם כבר, אני חושבת שבהשוואה לאימהות אחרות השעות שלי גמישות יותר כי ברוב המקרים זו אני שקובעת מתי לצאת לאימון. אני חושבת שהעובדה שיש לי ילדים דווקא עוזרת לי להתמודד עם התובענות של המקצוע. אני רואה סביבי לא מעט אתלטים שהקריירה שלהם ממלאת את כל עולמם. זה יוצר מציאות של התעסקות בלתי פוסקת במספרים, בתוצאות ובלחצים. במקרה שלי, המשפחה והילדים מהווים תזכורת קבועה שאת מטרת העל שלי כבר השגתי והיא בכלל לא קשורה למסלול. במקום להיות טרודה במחשבות בלתי נגמרות בריצה, הבעל והילדים מזכירים לי מה העיקר".

האחריות למשפחה מאפשרת לך את הריכוז שאת צריכה במרוצים?

"אני לא זוכרת אפילו פעם אחת שבה עמדתי על קו הזינוק מודאגת ממה שקורה בבית. אני לעולם לא מודאגת משום שדווקא המשפחה מהווה עבורי פרספקטיבה נכונה לחיים. אני מאוד אוהבת לרוץ. זה כלי שמעניק לך חופש, ממנף אותך ואת השאיפות שלך, אבל זה בקלות יכול להפוך למשהו מעיק שקשור רק במספרים ותחרותיות. אחת ההבטחות שהבטחתי לעצמי כשהתחלתי להתעסק בריצה באופן מקצועי הייתה שלעולם לא אתן לקריירה לקחת לי מהריצה את ההנאה והשמחה. המשפחה מאוד עוזרת לי בזה. להישאר רק עם הסיפוק והדברים החיוביים שהיא מעניקה".

אפשר להגיע לתוצאות כמו שלך עם גישה חיובית שכזאת?

"אני מניחה שמדובר באיזון עדין. חשוב לי לשמר את השמחה שבריצה, אבל אני גם נהנית לאתגר את עצמי כל פעם מחדש. לעשות קצת יותר. לראות אם אני יכולה להמשיך עוד קצת. תמיד הייתי כזאת. זה בדיוק מה שקרה במירוצים הראשונים שבהם זכיתי. בכלל לא ידעתי שאני רצה כל כך מהר, רצתי כדי ליהנות ובשביל האתגר. איכשהו תמיד זה נגמר בזכייה".

בואי נדבר רגע על הזכייה האחרונה שלך במרתון טבריה. גם הפעם לא התכוונת לשבור את שיא ישראל בריצת מרתון?

ביתי מחייכת במבוכה. "הפעם זה היה קצת אחרת. אני ספורטאית ייצוגית ואני צריכה להשיג מספר מסוים של נקודות על מנת לשמר את המקום שלי בנבחרת. מראש קבעתי לעצמי תוצאה שאני שואפת אליה, ידעתי שאין לי ברירה אלא לנסות יותר מהר. בפועל אכן רצתי קצת יותר מהר וסיימתי את המרתון בשעתיים שלושים ושתיים דקות ו-25 שניות. אני עדיין די נדהמת מעצמי כי לא השגתי עד היום תוצאה מהירה כזאת גם במירוצים קצרים יותר באופן יחסי. אין ספק שהמאמן שלי והצוות שליווה אותי עזרו לי מאוד להמשיך הלאה, בעיקר בקילומטרים האחרונים שבהם כבר הרגשתי שאני מתעייפת.

ושאלה לסיום: את עדיין מקבלת הערות על כך שאת רצה בחצאית?

"אני חושבת שאנשים כבר התרגלו. לפעמים עולות כל מיני בדיחות כמו אולי נעצב חצאית שתהיה יותר אוירודינמית שתעזור עם ההתנגדות של הרוח. בשורה התחתונה זה לא ממש מעניין אף אחד. אדרבה, בשנים האחרונות אני רואה סביבי עוד ועוד נשים דתיות וחרדיות במרוצים, שרצות כמוני: עם כיסוי ראש וחצאית".