אחרי הצבא: שיפור בגרויות או טיול ארוך להודו?

הנה זה בא, בגרויות חורף. האפשרות להיבחן בבחינת בגרות בחורף היא חדשה. כל מי שעבר את גיל 30 יודע שבגרויות עושים בקיץ, מבזבזים עליהן את כל החופש, משקיעים, לא מספיקים שום דבר אחר ובסוף מקבלים מה שמקבלים ואם רוצים משפרים אחרי הצבא, ככה זה עבד עד לא מזמן. אפשר היה לאהוב את זה או לא, אבל זה מה שהיה.

בשנים האחרונות הוחלט לתת לבני הנוער הזדמנות נוספת, לא רק לאחר שהם מסיימים, אלא תוך כדי התיכון, ההזדמנות הזו מאפשרת לשפר את ציוני הבגרות עוד לפני סוף השמינית. ניתן לנצל את ההזדמנות של בגרויות החורף בשתי דרכים, הדרך הראשונה היא לחלק את מקצועות הבחינה וכך להשקיע במשך חצי שנה בחלק מהן ובחצי שנה האחרת בחלק האחר. הדרך השנייה היא לשפר ציון של בחינה מהקיץ הקודם.

משרד החינוך בעצם מציע לתלמידים עסקה נפלאה, דרך להצליח באופן מקסימלי בבחינות הבגרות ולהמשיך בחיים מבלי להידרש לחזור ולעסוק בהם שוב.

הרעיון של הזדמנות נוספת מוכר לנו היטב מהחיים היהודיים, הביטוי הבולט ביותר שלו הוא כמובן בתקופת חודשי אלול ותשרי ימי הרחמים והסליחות אבל יש לו גם ביטוי יומיומי. בתפילת 'מודה אני' שנאמרת מיד עם פקיחת העיניים בבוקר, במילים 'שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך' כל יום חוזרת ההזדמנות מחדש.

הזדמנות נוספת עשויה להעיד על שתי עמדות חינוכיות הפוכות זו לזו. העמדה הראשונה נשענת על התפיסה האומרת: בני 17-18 הם בסך הכל ילדים, כל הסיפור הזה של בחינות בגרות קצת גדול עליהם, הם לא בוגרים עדיין, איך נבחן אותם בבחינה שמוגדרת כבחינת בגרות? לכן יש צורך להמתיק להם את הגלולה המרה, ליצור מסלולים עוקפי קושי ולהתאים אותה אליהם. המסר הסמוי של העמדה זו לתלמידים הוא שהמבוגרים יסללו להם את הדרך, יחליקו מהמורות, ינמיכו הרים וידאגו להצלחה שלהם. התוצאה של המסר הזה עלולה להיות שהמתבגרים ימתינו עד שהמבוגרים אכן יכשירו את הקרקע, זה יראה כמו חוסר מוטיבציה, חוסר עניין ומשיכה חזקה לכל מה שהוא מחוץ לחומר הנלמד.

בבסיסה של העמדה השנייה עומד אמון: כל אחד יכול להצליח בבחינות הבגרות. אי הצלחה בסבב הראשון אין בכוחה לנבא דבר על הסבב השני. מערכת המאמינה בתלמידים אינה נתלית בגורמים לכישלון כמו לקויות למידה, יכולות כלכליות נמוכות, מקום מגורים או מורים לא מקצועיים, אינה מרימה ידיים ומניחה שגורמים אלה מונעים הצלחה, אלא מאפשרת מבט קדימה, להצלחה בבחינה הבאה. המסר הסמוי של עמדה זו הוא: אתה יכול להצליח, אתה יכול להתגבר על כל אתגר שהדרך להצלחה מציבה בפניך. ההשלכות של המסר הזה הן שתלמידים ייקחו אחריות על ההצלחה וישקיעו מאמץ בלמידה, יביאו לידי ביטוי את הסקרנות הטבעית, יעקפו קשיי למידה, יתמודדו עם רגשות, יוותרו על הנאות אחרות ויוכיחו שהם יכולים באמת ולא רק כסיסמה.

יש הטוענים נגד עמדה זו שהיא אינה רואה את הצרכים של הילד ואת הקשיים שלו, היא דורשת ממנו מעבר ליכולת שלו ובעצם אין בה ממד של חמלה. היכולת לראות קשיים אינה מובילה בהכרח להנמכת הציפיה להצלחה אלא יש בה הזדמנות להצמיח את המתבגר או המתבגרת הרבה מעבר לקשיים שלהם ולא משנה מאיזה תחום. תפילת 'מודה אני' מציגה את האמון כחמלה, פתיחת הדלת להצלחה גם אם היא כרוכה במאמץ אינה מקשה עם הילדים אלא חומלת עליהם מכיוון שחוסר הצלחה הוא מקום הרבה יותר קשה.

מה שמעניין בעמדה הזו של אמון - שיש בכוחה אפילו לעקוף מערכות חינוך, גם אם עמדת המערכת היא שבגרויות חורף הומצאו כי תלמידים בני 17-18 לא באמת מסוגלים להתמודד עם בחינות בגרות ויש להקל עליהם, עדיין לכל הורה יש את היכולת להאמין אחרת, הפוך לגמרי מהמערכת. הורה יכול להאמין שבגרויות חורף הן הזדמנות חדשה והמתבגר או המתבגרת הפרטיים שלו שנכשלו או עברו בציון נמוך בשנה שעברה יצליחו בשנה זו למרות הגורמים השונים, כל הורה יכול להיות בעמדה של 'בחמלה רבה אמונתך'.


הכותבת מנחת הורים ויועצת זוגית ואישית בגישת שפר