השם של חומש שמות די מפתיע. לו יכולתי הייתי משנה את שמו ל'ספר הגלות והגאולה' כמו שמכנה אותו הרמב"ן, או 'יציאת מצרים'. מדוע נתפסים למילה שמות? בכלל, את הפסוק הראשון 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה', אפשר להבין בצורה קצת לא שגרתית, כי צריך היה לכתוב 'ואלה האנשים הבאים מצרימה'. המילה שמות מיותרת לגמרי.
ופה באה הפרשנות המפתיעה. מי הגיעו מצרימה? שמות בני ישראל. לא הם. אלא השמות שלהם. זה נשמע מוזר, מה הכוונה? שמו של אדם מסמל את מהותו, יעודו, תפקידו. את נשמתו. כשאדם רחוק ממיצוי שליחותו, הוא נמצא בגלות.
לידה של עם
הגלות הקשוחה ביותר הינה גלות מצרים. יש בה שיעבוד למהות אחרת, יש בה תודעת עבדות, יש בה ידיעה: אני לא בבית שלי ואין לי איך לפתור זאת. יש בה חוסר אונים. סיפור הירידה למצרים והיציאה משם - הוא סיפור האדם והאומה המחפשים את מהותם. בדרך יש כאב של 'חבלי לידה' ממשי. אולם מאחורי כל אלו - יש לידה. לידה של עם. לידה של אדם. כל אדם שנולד נשאב למסע הזה. מסע מפותל שמתחיל במצרים. כוחותיי ויעודיי, אסורים בכבלי הריצוי או הפחד, כאב העבר או היאוש מהעתיד ושאר מיני מחסומים והסתרות.
ברוכים הבאים אל המסע. מסע ה'שמות'. מסע הגיבור, בדרך אל האור שקיים בתוכו. מסע אל השם שלי, אל מה שבאתי לתת פה, בלי לוותר, במיוחד לעצמי. יציאת מצרים ממש. אז איך יוצאים ממצרים? איך משחררים עכבות ומחסומים? נמתין לפרשה הבאה.