התמונה העגומה: המנהיגים שלנו דואגים רק לכיסא שלהם

לא קל להיות צרכן חדשות בימים טרופים אלו. לקראת סגירת הרשימות לקלפי, אי אפשר להימלט מהתחושה שנקלענו לאמצע מריבה בגן. כל צד מלכלך על השני, מכנה אותו בכינויי גנאי, רגע אחד מזמין אותו להצטרף לחבורה שלו, וברגע אחר מצהיר שלא ישב איתו יחד לעולם. התמונה הברורה שמצטיירת עגומה מאוד. אלה המנהיגים שלנו, ילדים שרק דואגים לכיסא שלהם ומפחדים מהיום בו המורה יחליט להעביר מקומות. שמישהו כבר ייקח פיקוד על הגנון הזה.

אל מול משחקי האגו על המקומות הראשונים, ניצבת בפרשת השבוע דמותו של משה, רועה צאן צנוע שמוצא את עצמו צופה בהתגלות מופלאה ומקבל הוראה מלמעלה: להיות המושיע של עם ישראל מעבדות מצרים. משה, שנקרא להיות מספר 1 במפלגה מבטיחה, עונה בהיסוס: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" מי אני שאהיה מספר 1 ברשימה ואנהיג את העם? ה' מבטיח לו שיעמוד לצידו, נותן לו מצע נהדר, תוכנית עבודה מפורטת, מציע מי יהיו חברי המפלגה - זקני העם וחכמיו, ואפילו מצהיר שיסייע לו לעשות אותות ומופתים.

משה ממשיך להסס, "לא איש דברים אנוכי... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי", גם אחרי עידוד נוסף הוא ממשיך ומבקש שה' ימצא מישהו אחר במקומו. שום טיעון לא מתקבל, וכל השאר היסטוריה. האיש המכונה "עניו מכל אדם" זוכה להיות המנהיג המפורסם בעולם, ומצליח להפוך חבורת עבדים קטנה לעם עוצמתי ונצחי.
איפה אנחנו ואיפה הוא. איפה האיש שיקום ויגיד: מי אני? אני לא ראוי? מי מוכן לפנות את הכיסא לרעו הטוב ממנו? מי מסכים לוותר על המושב על אף שהוא בטוח שהוא ראוי - לטובת המפלגה, האידיאולוגיה, העם? דמותו הענווה של משה זוהרת באור יקרות אל מול משחקי האגו שאנחנו רואים היום. אדם ששם את טובתו האישית בצד לטובת הכלל הוא זה שראוי להנהיג, ומשה הוא ההוכחה הניצחת לכך. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

אי אפשר להימלט מהעובדה שההיסוס של משה רבנו מהכניסה לתפקיד היה גם מתוך הבנה עמוקה לאן הוא נכנס, "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי..." משה חשש שלא יתנו בו אמון ושלא ילכו אחריו, שהוא ימצא את עצמו בראש הפירמידה, אבל לבד. כמה שהוא צדק. לאורך כל הדרך הוא ספג ביקורת ותלונות מהעם. כבוד? פרגון? הכרת הטוב? כיף גדול? פחות. ועדיין, משה מבין את גודל השעה ומתגייס לתפקיד. לא בגלל אלא למרות.

התקשורת מציירת את הפוליטיקאים כאנשים בעלי אגו מנופח שחושבים רק על עצמם, אבל יכול מאוד להיות שזו לא התמונה המלאה. בשביל מה הם כל כך נצמדים לכיסא? האם באמת רק למען טובתם האישית, המשכורת, הכבוד? או שאולי מסתתרת מאחורי המלחמות אידיאולוגיה ומסירות לכלל, רצון אמיתי לשנות ולשכלל את העולם? אולי הם צועקים חזק לא כדי לפגוע, אלא כדי לשרוד בג'ונגל הפרוע הזה שנקרא הפוליטיקה בישראל? ואולי, למרות איך שזה נראה השבוע, יש סיכוי טוב שגם המנהיגים שלנו מונעים ממטרות טובות, ועושים את מה שעושים כדי לא להישאר מחוץ למשחק ולהצליח להשפיע. השאלה היא, האם המטרה אמורה תמיד לקדש את האמצעים. אצל משה רבינו זה לא היה עובר.

בעת פתיחת המרוץ אל הקלפי, כדאי להכיר תודה לאנשים שמוכנים לשכב על הגדר ולהתלכלך בשבילנו, שהולכים במודע לספוג עלבונות וחירופים, ולא מחיאות כפיים. במקום להתבונן עליהם בביקורת של החכם הצופה מהצד, ננסה להסיט את המבט הבוחן אלינו פנימה. מה מניע אותי בחיים, לאן אני רוצה להגיע ואיך אני מגיע לשם.

בתרבות המערבית ששמה את האדם במרכז קשה מאוד לצאת מההסתכלות האגוצנטרית ולראות את הכלל. בחברה בה מי שתורם לזולת נקרא "פראייר" ומי שמוותר "מוחק את עצמו" קשה מאוד לבנות מערכת חברתית הוגנת וטובה. בתרבות שלנו, מרגע שהילד נולד הוא מקבל את המסר שבעולם הזה צריך "לעמוד על שלך", כשהוא גדל הוא לומד לדרוש במקום לבקש, להפוך שולחנות במקום לדבר יפה. "החזק שורד", כל האמצעים כשרים כדי להגיע אל המטרה - סיפוק רצונותיי. ביטויים כמו "הגשמה" ו"מימוש עצמי" הפכו לעצימת עיניים אל מול הצרכים והרצונות של הזולת. לא פלא שלטקס הממלכתי של יום העצמאות לפני מספר שנים נבחר השיר: "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב." תעשי מה שבא לך, תמיד, הכל כדי שיהיה לך טוב. ומה עם הטוב של הזולת? פחות קריטי, שיסתדר.

הגישה הזו מתפוצצת לרסיסים בזוגיות. אם הצלחנו איכשהו לראות רק את עצמנו לאורך הדרך, כשיש בן זוג בסיפור אנחנו נאלצים להבין שיש כאן עוד מישהו, עם רצונות, צרכים, חלומות ושאיפות. וברוב המקרים הם לא עולים בקנה אחד עם שלנו. היכולת לצאת מעצמינו ולראות את המציאות דרך העיניים של בן הזוג היא זו שתאפשר לנו לבנות כאן משהו משותף ואמיתי ביחד. אם נהיה פחות עסוקים במה אנחנו מקבלים מהצד השני, אלא במה אנחנו נותנים לו, יש סיכוי לאהבה. ומה שנכון לזוגיות נכון למשפחה, לשכונה, לחברים - ולחברה כולה. בואו נחזיר לעצמנו את הערכים ששכחנו בדרך, ענווה, צניעות, מסירות, ותרנות, דאגה לכלל. ככה הקמנו פה מדינה, ורק כך נוכל להמשיך לחיות יחד. ואולי, במערכת הבחירות הנוכחית, זו תהיה תרומתנו הצנועה להעלות את האווירה הציבורית מהגנון - לכתה א'.



הכותבת מנחת הורים ויועצת זוגית בגישת שפר, מחברת הספר "עבודת קיץ" הוצאת מודן 2019