חרדית, לסבית ואתיופית: סיפורן של החבקו"קיות

עיתונאית חרדית, במאית לסבית, רבה קונסרבטיבית, ארכיטקטית ציונית-דתית, סמנכ"לית מרכז פרס לשלום ומפקחת בת העדה האתיופית במשרד החינוך, מגיעות לפגישה עם רון קובי. למרות שזה עלול להישמע כמו התחלה של בדיחה, הפגישה הזאת אכן התקיימה לפני מספר חודשים בטבריה, וחוץ מהנשים המוזכרות נטלו בה עוד עשרות נשים אחרות: חרדיות, חילוניות ודתיות. המפגש שהתקיים במסגרת אחד המסעות להכרת החברה הישראלית, הוא חלק מפרויקט נשי-ישראלי ייחודי שמתנהל מתחת לראדר כבר חמש שנים ושמו "החבקו"קיות".

אסנת עוזרד, עד לאחרונה מנהלת בית ספר במודיעין, הקימה לפני כחמש שנים את הקבוצה בעלת השם יוצא הדופן (ראשי תיבות של חרדיות, דתיות, ברסלביות והרב קוק), כשהבינה שהשיח המפלג לא יכול להמשיך ולקבוע את סדר היום. הרעיון להקמת הקבוצה נלקח מקבוצה וותיקה יותר של חבקו"קים שהוקמה לפני כמעט עשור בידי ערן רולס מנכ"ל מרכז הבנייה הישראלי ואיש העסקים אורי שכטר מגוש עציון. בחמש השנים החולפות היא הצליחה לאגד סביבה מעל 300 נשים מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים והדעות הפוליטיות. הקבוצה גדלה כל הזמן, ללא פרסום, בשיטת חברה מביאה חברה. מטרתן של החבקו"קיות הוא ללמוד להכיר את החברה הישראלית על נופיה האנושיים והפיזיים בצורה בלתי אמצעית. עוזרד, המגדירה את עצמה "יהודייה ישראלית שאיננה שומרת מצוות", מכנה את המפגשים בשם "מסע". שלוש פעמים בשנה הקבוצה יוצאת ל- 24 שעות משותפות הכוללות לינה, כל פעם בעקבות נושא או אזור אחר. "מסע" תמיד מתחיל ביום חמישי בצהריים ומסתיים בשישי למחרת.

"בכל שנה יש לנו בין שלושה לארבעה מסעות", היא מספרת. "בכל מסע אני מקפידה שיהיו לכל הפחות 10% חברות חדשות. מסע הוא לא בהכרח מפגש קל לכולם. המטרה היא לצאת מאזור הנוחות. לדוגמא: יש בקבוצה חברות פעילות בשמאל הפוליטי ומבחינתן המסע שהוצאנו לדרום הר-חברון היה על גבול החטא. חברות חרדיות יצאו אתנו למסע בתל אביב שכלל גם אזורים שבחוויה שלהן היו שנויים מאוד במחלוקת. תחשוב על נשים מהציונות הדתית ומהמגזר החרדי נפגשות עם במאית קולנוע לסבית. המפגשים לעתים מאתגרים, אולם לא זו המטרה העיקרית. האווירה בקבוצה מאוד מיוחדת: ערבות, אהבה וחברות. במסע האחרון שלנו שהתקיים לערד והסביבה, היה רגע ביום שישי בבוקר, בשעה מוקדמת, שכמה מהחברות החרדיות והדתיות התארגנו ספונטאנית לתפילה. אני חילונית ואני לא יודעת להסביר למה ומדוע זה תפס אותי. זה היה כל כך יפה. זה התרחש בטבעיות, ללא כל ניסיון להרשים או לשכנע. זאת גם אפשרות להיכרות אינטימית שלא הייתה מתרחשת בשום דרך אחרת".

האם במסעות של השנה האחרונה היה ניתן להרגיש בין המשתתפות את אווירת הבחירות?

אם יש משהו שאנחנו נמנעות ממנו זה פוליטיקה. זה הדבר הראשון שמשאירים מאחור לפני שעולים לאוטובוס למסע. מעבר לזה, סוגיית הבחירות אפילו לא חלפה בראשי. האווירה של המסעות ומה שהם מייצגים כל כך הופכיים לכל הקיטוב שיוצר השיח הפוליטי. מצד שני זה לא אומר שאנחנו בורחים מהבעיות היומיומיות. אנו עושות את זה מתוך מקום של היכרות, סובלנות ואמפתיה. בשנה האחרונה נפגשנו עם ראש עיריית ערד מר ניסן בן חמו וראש עיריית טבריה מר רון קובי, אשר מנהלים ערים שיש בהן אוכלוסייה חרדית משמעותית. שני ראשי הערים הללו אינם דוברים את השפה של המגזר הזה. בעיניים חילוניות האוכלוסייה החרדית בערד נכפתה על העיר. יש שם פערים גדולים מאוד בתפיסת עולם. בטבריה אצל רון קובי אותו סיפור, רק עם להבות גדולות בהרבה. למרות הבחירות והמטענים, שניהם אירחו וקיבלו אותנו מאוד יפה. הרגשנו בשני המקומות מאוד נוח וזה כולל גם את החברות החרדיות בקבוצה. אגב, בכל אזור אליו אנחנו מגיעות, מנהיגים ומובילי דעה מפנים את עצמם עבורנו, נפגשים, מספרים ופותחים את הלב והנשמה. אין כמעט מקרה שבו בקשתי להיפגש עם ראש עיר או ראש מועצה וזה לא קרה".

כמה זמן לוקח לארגן מסע?

זה לא ייאמן. מרגע שאני מוציאה בקבוצת הוואטסאפ הודעה על מסע, תוך 20 עד 22 דקות מתמלא אוטובוס. ברגע שאני כותבת "החל הרישום", מתחיל טירוף. לצערי אני מגבילה את זה לאוטובוס אחד, כי עדיין צריכה להיות אינטימיות. ההיענות הזאת מלמדת אותי עד כמה החברה צמאה למפגשים כאלה. המסע הוא פרויקט נקי. הוא לא נועד למטרות רווח. עלות ההשתתפות היא בסיסית ומכסה עלויות. האופי של מקומות הלינה הוא בסיסי, כמו בתי ספר שדה ואכסניות נוער, שלוש נשים בחדר. בכל מסע בחמישי בלילה אנחנו מקיימות "טיש" שתמיד יש בו מוזיקאים וגם אורחים מאנשי המקום. הרוח עצמה היא ציונית-ישראלית-יהודית".

מי הנשים שחברות בחבקו"קיות?

"הגיוון הוא אינסופי. מקצועות חופשיים, תקשורת, כלכלה, משפטים, בריאות, חינוך ומה לא. תמיד אחרי מסע הנשים כותבות רשמים מאוד מרגשים על הפעילות, המעשים והרשמים. אני חושבת שהדבר המשותף לכל מי שחברה בקבוצה שלנו הוא ההבנה שבתקופה הנוכחית אין לנו ברירה אלא לשבור חסמים. להבין שהדברים הם הרבה יותר עמוקים מהכותרות במדיה או השיוך המגזרי. אנחנו עם אחד, שחיים בארץ אחת ויש לנו שאיפה משותפת. הכוח והעצמה של המדינה שלנו ינבעו מהשותפות בינינו".

מה לדעתך סוד ההצלחה והצמיחה של הקבוצה?

זאת שאלה מעניינת שאני חושבת עליה לא מעט. ברור לי שהפורמט של החבקו"קיות הוא נכון ושיש משהו להתגאות בעצם ההשתייכות לקבוצה הזאת. לאחרונה הבנתי עוד משהו על רקע קמפיין ההדתה והכפייה: הפחד שקיים - לפחות בשיח הציבורי - מכל מה שמריח יהדות. אני מניחה שקבוצה כזאת יכלה לקום ולהתנהל רק בידי מישהי כמוני, חילונית שאיננה שומרת מצוות בהשקפת עולמה. אם אישה דתיה הייתה עושה את זה, ייתכן שהמיזם היה נצבע ומסומן כפרויקט דתי. החילוניות שלי מעניקה לפרויקט הזה את ה'אוביקטיביות' כביכול שמאפשרת לכל מי שרוצה להשתתף. אני מאוד מרגישה את זה. אחד הדברים שחילונים חוששים ממנו זה התערבות יתר בחיים, במרחב ובמקום האישי. העובדה שאני עצמי חילונית ומצליחה לאגד נשים שונות בכדי להעביר מסר ערכי, אנושי, ישראלי, ציוני ויהודי, יוצר מרחב מאוד נוח למשתתפות. זו הסיבה שהמיזם הזה יוצר אדוות וגלים ונוטע תקווה לעתיד טוב יותר לכולנו."