לא פשוט לצאת ממידות המכנסיים הצמודות ולהיכנס אל תוך מידותיה הרחבות של החצאית. ההרהורים על מהפך חיצוני החלו הרבה שנים לפני המהפך הפנימי, אי שם בחופש הגדול שבין כיתה ב' לכיתה ג', כשההורים שלי החליטו, מטעמי נוחות, לרשום אותי לקייטנה דתית של בנות. בעקבות כך החלטתי, מטעמי נוחות כמובן, להתחיל להגיע לשם רק עם חצאיות ושמלות (לא לפני שדרשתי מאבא לקנות לי סידור משלי, כדי שגם אני אוכל לשיר 'אדון עולם' בשמונה וחצי בבוקר עם כל שאר הבנות). כשחזרתי, עם פתיחת שנת הלימודים, לבית-הספר החילוני שלי, הכל שב לקדמותו - אני והג'ינסים שלי הלכנו רגל ברגל ושבנו להיות החברים הכי טובים. הם המשיכו ללוות אותי במסירות גם לכל אורך התיכון, וגם כשהחלפתי אותם במהלך השבוע במדי צה"ל, הם תמיד נשארו נאמנים וחיכו לי מקופלים בארון כשחזרתי הביתה לסופי-שבוע מהבסיס. כך זה היה עד האוניברסיטה, שם פרצו שוב, במלוא תפארתם, הרהורי החצאית. והפעם גם הגיעו לידי יישום.
באחת מחופשות הסמסטר, אזרתי אומץ להופיע בתיכון החילוני שלי בחצאית. היה זה במסגרת התנדבות לכבוד אחד החגים הגדולים, חג כזה שכל משפחה צריכה שתהיה לה סעודה כיד המלך על השולחן, וחבר טוב מהתיכון אירגן אריזת חבילות מזון וחלוקה למשפחות נזקקות. כשהגעתי, פגשתי המון זוגות עיניים בוחנות, מכף רגל ועד ראש ושוב עד כף רגל. ראיתי היטב את השאלות שעלו במביטים, שאף אחת מהן אינה בעלת תשובה, והבנתי את הבלבול. לא בכל יום נכנסת חצאית עד הברך לתיכון החילוני שלהם.
תוך כדי ניסיון להסתתר בתוך עצמי איכשהו, המשכתי אל עבר הכיתה בה קבענו. והנה, מורתי המקסימה לשעבר הגיעה גם היא לתרום מזמנה למען מישהו אחר, וכבר התחילה בפעולת האריזה. התחבקנו והתרגשנו והתעניינו, ואז היא שאלה "מה, חזרת בתשובה?" שתיקה. כמה שנאתי את השאלה הזאת, בעיקר כי לא ידעתי לענות עליה בפני עצמי. זה הזכיר לי את אחת הפעמים הראשונות בה לבשתי חצאית (די קצרה, יש לציין) לאוניברסיטה, ומישהי מהחברות ללימודים חשבה שיהיה נחמד לשאול אותי בצעקה מהספסל האחרון של האולם בו למדנו, מול כשלושים סטודנטים דתיים, אם 'חזרתי בתשובה'. מרוב בהלה ומבוכה צעקתי לה בחזרה 'לא!' מוחלט ועצבני. וגם הפעם רציתי להוציא את ה'לא' הזה, אבל בטעות יצא לי 'כן' קטן ומהוסס.
ובדיוק מאותה תגובה פחדתי - היא עשתה פרצוף מלא סלידה ואמרה: "אוי, איך אני שונאת שאנשים הם לא הם. תהיי את!" ואני רק השפלתי מבט ועניתי בשקט: "אני אני", והתחמקתי הישר למלאכת אריזת מוצרי המזון עם עלבון בלב, דמעה בגרון וסימני שאלה בראש. והבלבול, הוי הבלבול, היה גדול יותר ממה שהיה שם ממילא. מאז כבר הספקתי לשרוד בהצלחה עוד כמה מבטים ושאלות, הרמות גבה וגלגולי עיניים, ותוך כדי כך אף-פעם לא חדלתי מלנסות להבין למה מורתי לשעבר התכוונה ולמה היא אמרה את זה.
בתקופה האחרונה סימני השאלה שיש לי בנושא הזה הופכים לאיטם לסימני קריאה רועמים - בימים בהם מערכת החינוך ומוריה מזדעקים ומוחים (בצדק) על דברי שר החינוך רפי פרץ בנוגע לתלמידים הלהט"בים, אני מבקשת להזכיר לכולם שיש המון סוגים של "תלמידים גאים", ואינסוף סוגים של "יציאה מהארון". הלוואי שמערכת החינוך שלנו תדע לקבל, להכיל ולכבד באמת באמת את כולם, ולראות בבחירות האישיות של כל תלמיד את הדבר הנכון והטוב לו. והלוואי שביום המחר, תלמידים יוכלו לספר למורים שלהם שהם 'חוזרים בתשובה' או מה שבא להם, ולקבל חיוך, תמיכה, אוזן קשבת, הבנה ושמחה, והכי חשוב - אמונה בכך שהוא באמת 'הוא'.