בעקבות הטורים האחרונים שעסקו בנתינה והענקה לזולת, הוצפתי בעשרות פניות ושאלות בעניני צדקה וחסד. תורתנו, תורת חיים היא. מלווה אותנו יד ביד בכל שטחי החיים, ונותנת לנו אור ובהירות בכל הנהגותנו. בצדקה יש הלכות ב"דיני קדימה", את מי להקדים על מי, אלו שאלות קשות במיוחד. ישנם דיני "מעשר כספים" שאדם מפריש מהרווחים שלו לצדקה וחסד. מאידך ישנן גם הלכות שמגבילות את הנתינה. כך בדרך כלל (למעט מקרים מיוחדים, למשל פיקוח נפש של הזולת, או החזקת יתומים ואלמנות בישראל ועוד), אין לאדם להקדיש לצדקה יותר מחמישית מהונו (עשרים אחוז), ישנן גם שאלות מסובכות שנדונו על ידי גדולי הדורות, כמו במקרים של פדיון שבויים ועוד.
אני מציין לשבח אנשי עסקים ופילנתרופים אשר משכילים להתנהל גם בענייני צדקה וחסד כ"שיקולים עסקיים". מה הכי טוב והכי חשוב, באיזו השקעה השקל או הדולר שלהם יפיק רווחים מקסימליים... כך למשל, לאחרונה נפוץ גם בארץ מושג "מיובא" מארה"ב: המאצ'ינג, ובעברית פשוטה: מימון תואם. התורמים נותנים סכום כספי ומתנים את תרומתם בהשגת מימון בתרומה כנגד אותו סכום וכדו'. בצורה זו הכסף שלהם מניב תפוקה כפולה, הוא גורם תמריץ לאחרים לתרום כנגד הסכום שהשקיעו.
למה עשר מכות, לא מספיקה אחת?
כעת אנסה להתייחס לשאלה שמגיעה מפעם לפעם תוך כדי עיסוק בגיוס משאבים לנזקקים. מדוע העניים אינם דואגים לצאת בעצמם ממעגל העוני? איפה המדינה בסיפור הזה? והביטוח הלאומי? נכון, אמנם הכל נגזר משמיים, וחז"ל מלמדים אותנו כי המציאות בה יש אנשים עניים היא דווקא כדי לזכות אותנו במצוות הנתינה ולהיות מאלו הנותנים, כך זוכים לאושר וסיפוק, בעולם הזה ובעולם הבא. אבל כעת אנסה לגשת לנושא מתוך פרשת השבוע, כפי ששמעתי מידידי הגאון הרב שמואל רבינוביץ שליט"א רב הכותל והמקומות הקדושים: בשבוע שעבר פתחנו את חומש שמות עם סיפור השעבוד של עם ישראל במצרים, ותיאור התפתחותו של משה רבינו מנער הגדל בארמון המלך המצרי לרועה צאן הנקרא על ידי אלוקים להנהיג את העם ולהוציא אותו לחירות. השבוע, בפרשת 'וארא', אנו מתחילים לקרוא על התהליך של היציאה ממצרים, כשאת עיקר הפרשה תופסות עשרת המכות - עשר תופעות על־טבעיות שפקדו את מצרים והובילו את העם המצרי ואת פרעה מלך מצרים לשחרר את העם משעבודו.
סיפור זה של 'עשר המכות' מציף שאלה פשוטה ומתבקשת: מדוע היו נחוצות עשר מכות? הלא אם אלוקים רוצה, הוא יכול היה להוציא את עם ישראל ממצרים גם ללא המכות. אלא שאנו מבינים שמטרה מרכזית במכות הייתה להעניש את המצרים ששיעבדו באכזריות את עם ישראל במשך שנים ארוכות, וללמד אותנו לקח לדורות כי הקדוש ברוך הוא שולט בטבע ביד רמה. אך לכאורה גם לשם כך מספיקה מכה אחת אנושה שתרסק את הגאווה המצרית. מדוע, אם כן, נדרשו עשר מכות?
נראה כי עשר המכות הובילו תהליך פנימי בעם ישראל. העם ששהה במשך מאות שנים בתוך תרבות זרה ואלילית; העם שחווה שיעבוד מנטלי ופיזי במשך שנים ארוכות; העם שאיבד כמעט לחלוטין את התקווה - היה זקוק לתהליך שיאחה שברים, ירפא צלקות ויעמיד תשתית רוחנית להיותו עם עצמאי בעל ייעוד ניצחי.
נדגים זאת באמצעות שלוש המכות הראשונות. מכות אלו נעשו על ידי אהרון, אחיו של משה, שהיה כוהן דת כבר במצרים. מולו התמודדו החרטומים - כוהני הדת המצריים. במכת דם החרטומים הצליחו להפוך גם הם מים לדם; במכת צפרדע, הצליחו גם החרטומים להביא צפרדעים, אך לא הצליחו להיפטר מהם; במכת כינים, לא הצליחו החרטומים להתמודד מול אהרון, ונאלצו להודות: "אצבע א-לוהים היא". המאבק בין אלוקים לאלילי מצרים הוכרע בניצחון מוחץ, לטובת האמונה בבורא העולם.
ממלכה של כהנים
לעם ישראל נכון ייעוד רוחני שהתחיל אי אז בתקופה עתיקת יומין של שלטון האימפריה המצרית, ועודנו מתקיים בניסי ניסים עד ימינו. אך העם שהיה שקוע בשעבוד מנטלי-רוחני ופיזי, היה צריך להשתחרר מן התפיסות האליליות המשחיתות, מהפיכתו של האדם לאל ומאלילותם של המצרים לעדרי הצאן. ראשית החירות הייתה רוחנית. העם למד להכיר באפסות כוחם של אלילי מצרים, התרגל לבוז לתפיסה שמובילה את האדם לכפירה בבריאת העולם ולעיוותים מוסריים - ורק אז נעשה ראוי לצאת לחירות וללכת לקראת הייעוד: להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", סמל ומופת לאנושות כולה של אמונה, ערכי מוסר ואורחות חיים נעלים.
מכאן אנו למדים כי החירות האמיתית, כמו גם האושר והעושר, אינם נקנים בשיטת ה"זבנג וגמרנו," הם מלווים בתהליך ארוך, פנימי בעיקר, של עבודה מאתגרת, של התעלות בשלבים. וכחלק מכך התפקיד המוטל עלינו בסיפור הזה הוא להירתם ולהתגייס לטובת הנזקקים והעניים, בערבות הדדית, בתחושת שליחות של נתינה ומידות טובות - כך אנו זוכים להתרומם ולרומם איתנו את כל האומה כולה ובכך מקרבים את הגאולה העתידה בה האושר והזוהר האמיתי יאירו את הבריאה כולה במלא הדרה. יחד נעשה טוב. יחד שבטי ישראל.