הקטנה שלי כמעט בת שנה, ואני נזכרת איך אחרי הלידה שאלו אותי הרבה: "איך אחים שלה מקבלים אותה?" התכוונו בעיקר לאח שמעליה, שהיה בן שלוש וחצי, אבל לא רק. מכיוון שהיא ילדה חמישית כבר הייתי מוכנה לשאלות הללו, שמגיעות תמיד כשיש עוד ילדים בבית. למען האמת, פעם גם אני הייתי שואלת אימהות אחרות את השאלה הזו. אבל למה בעצם? הרי אף אחד לא שואל: "נו, איך אבא שלה מקבל אותה?" נכון? טוב, זה ברור, זה הרי אבא שלה, ברור שהוא יקבל אותה באהבה. אז מה לגבי האחים? איתם זה ממש לא ברור, להיפך. שלא תבינו אותי לא נכון, ההורים מאוד רוצים שילדיהם ישמחו באחות החדשה שלהם, אבל הם לא באמת מצפים שזה יקרה.
למה הכוונה? יש להרבה הורים ציפייה "אוטומטית" - כי זה מקובל לחשוב ככה - שזה יהיה מורכב וקשה, שהילד שהיה עד כה הצעיר ביותר ירגיש שהוא מפסיד את אמא ואבא לטובת התינוקת, ואז בהכרח יקנא וינסה למשוך תשומת לב, מה שיגרום לו לכל מיני התנהגויות שליליות, "רגרסיה" ועוד. הדעה הזו כ"כ רווחת עד שרובנו בכלל לא מדמיינים משהו אחר.
הבעיה עם ציפיות מהסוג הזה היא שהן פועלות כמו מגבר. זאת אומרת שכאשר אני צופה שעומדים להגיע שינויי ההתנהגות האלה, אז כל דבר מקפיץ אותי וישר אני מקשרת אותו ללידה. שפך את השוקו? מחפש תשומת לב. לא רוצה להתקלח? הוא מקנא. פיזר את הצעצועים? ממש קשה לו. הקלף החזק הוא כמובן פספוסי פיפי... שמיד מקבלים את תואר הכבוד רגרסיה. נו. ברור. הרי צפיתי שזה יקרה. הכול נהיה קשור ללידה. הוא מצדו קולט את המסר שקרה לו דבר קשה, שלא לומר טראומטי, ושכך בדיוק הוא אמור להתנהג. מכאן הדרך ל"רגרסיה" קצרה.
אז מה אפשר לעשות? נתחיל בזה שבכלל נעלה על דעתנו שהילדים יכולים לזרום איתנו ולשתף פעולה אפילו יותר מהרגיל. במיוחד אחרי לידה. למה? כי אחים זה דבר מדהים, זו מתנה לכל החיים, לאחים אין תחליף. ואם לנו זה כ"כ ברור שהתינוקת החדשה והמהממת שלנו תביא לחיים שלנו הרבה אור ואהבה, אז אפשר לסמוך על הילדים שגם הם מבינים את זה. ואם ככה, אז ברור שהם ישמחו! וברור שהם יעשו הכול כדי לעזור לה ולנו.
דבר שני, צריך לכבות את המגבר. זאת אומרת, לא להתרגש מכל דבר שקורה ולא מיד לקשר אותו ללידה. הילד לא רוצה להתקלח? ביג דיל, זה קורה גם בבתים אחרים, שאין בהם תינוקת חדשה. הילד פספס פיפי? קורה. זה לא אומר שהוא ב"רגרסיה" וזה לא אומר שמעכשיו ועד הגיוס הוא ימשיך לפספס. תכבו את המגבר.
אבל רגע, ההיסטוריה מלאה ביחסי אחים בעייתיים, באחים ש - איך לומר - לא היו חברים הכי טובים. מספיק להסתכל על ספר בראשית שסיימנו בשבת האחרונה: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. אז איך אפשר לצפות מהם אחרת? מכיוון שיש את אפרים ומנשה. אפרים ומנשה זכו ודווקא הם מוזכרים בברכת הבנים "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה". לא אברהם, לא יצחק ולא יעקב או יוסף, אלא אפרים ומנשה. האחים האלה לא רבו ביניהם, אפילו כאשר יעקב ברך את אפרים, הצעיר, בברכה שהייתה מיועדת למנשה, הבכור. חתיכת סיבה לסכסוך! אבל לא, הם נשארים ביחסים טובים.
זאת אומרת שזו הנורמה, זה המצב הטבעי, זה מה שאמור לקרות, וזו צריכה להיות הציפייה שלנו ההורים, כשנולד תינוק חדש. אז אם אני צופה שהילדים שלי יקבלו את התינוקת החדשה בטבעיות, כמו שמקבלים אחות - בהתרגשות, באהבה, בשמחה, בחיבה ובאכפתיות, אז זה המסר שעובר. אז מה הצעיר שלי עשה כשאחותו נולדה? סיפר בגאווה לכל מי שהגיע: "זאת בר, היא שלנו!" יום הולדת שמח, מתוקה.
הכותבת מנחת הורים בגישת שפר