בפרשתנו אנו נפגשים עם סיפור עשר המכות. שבע מתוך העשר נמצאות בפרשה. סיפור המכות נוגע בכולנו, כפרשה בתורה או בעת סיפור ההגדה, כל פעם מחדש. התחושה של 'סופסוף הם מקבלים מה שמגיע להם,' יש בה משהו נעים. אבל בבסיס הסיפור יש משהו תמוה מאוד.
אני מבקש להניח על השולחן את כל הקופה. לשם מה היה צורך במכות מצרים? הלא אם רצה אלוקים להוציאנו ממצרים, היה יכול ללא כל מכה להוציאנו משם ברגע. דרכים רבות יש לו לאלוקים לפתור את בעיית העבדות שלנו, מדוע הוא הלך על הדרך הארוכה? כך למשל היה מכה מיד את מכת בכורות, וסוגר עניין.
בכלל, אלוקים ידע מראש שאין סיכוי לעשרת המכות להשפיע. הוא אמר בפירוש למשה: פרעה יקשיח לבו, ולא יתן לישראל לצאת. אז למה לעשות משהו שאתה יודע מראש שאין לו כל השפעה. מה הרעיון?
מול מי היו המכות? מול מצרים. בכל הדו-שיח בין משה לפרעה, אין שום שיח עם ישראל בכל עשרת המכות. כאילו הם יצאו ואמרו 'תקראו לנו כשאתם מסיימים לפתור את העסק ביניכם.'
אז בוא נשאל בקול רם: מה תכלית עשרת המכות? מה רצית בהם אלוקים? איני זוכר ממי שמעתי פרשנות זו, אך היא נגעה בי: המטרה של המכות היא להעביר את עם ישראל תהליך. כן, דווקא אותנו. הרי אם הוויכוח הוא בין משה לפרעה, והמצרים 'חוטפים', התפקיד של ישראל היה לשבת ולצפות [בלי להעביר ערוץ.]
נעמיק: ישראל של אז היו עבדים כבר דור שלישי ורביעי ואולי אף יותר. הם לא זכרו את הימים של החירות, מבחינתם עבדות והם - דבר אחד. לא סתם אומרים בשם בן גוריון - יותר משקשה להוציא יהודים מהגולה, קשה להוציא את הגולה מהיהודים. גם אז, הוויה של 'עבד' נתפסה לנו בעצמות. מכות מצרים תכליתן לנער לישראל את העצמות. כל מכה ניקתה בהם עוד מרחב נפשי של 'תודעת עבד'. וכשם שיש את 'עשר הספירות', כך כל מכה ניקתה מרחב, ספירה, בנו.
כיום איננו משועבדים לגורם חיצוני, ברוך השם אנו יכולים לומר בפה מלא, אנו חיים חיי חירות, נקיים מכל פחד וחרדה, אנו מדויקים עם מקומנו ומלאי שלווה פנימית. יש בנו ידיעה ברורה מה יעודנו, ואנו חותרים לממש אותו. אנו לוקחים אחריות על חיינו, ולא מפנים את האחריות של כאבינו לשום גורם מלבדנו, יהיה מי שיהיה.
אז הנה היא העבדות של ימינו. מסתתרת בנו מאחורי מוסכמות חברתיות, מאחורי טכנולוגיה מודרנית או תבניות חשיבה מכאיבות... וכעת תורנו. תורנו לצאת לחירות. להשתחרר, לחיות חיי בריאות נפשית, מלאי משמעות ושמחה. איך נעשה את זה? שינוי פנימי הריהו כקריעת ים סוף. אולם אל דאגה, עברנו את פרעה... נעבור גם את זה.