אנחנו לא רגילים כל כך לשים לזה לב, אבל בסיפור יציאת מצרים נוכחים מאוד הכסף והעושר. מתברר שביציאת מצרים היה משולב גם מניע כלכלי משמעותי. זה התחיל כבר בברית בין הבתרים: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול," הבטיח אלוקים לאברהם אבינו לאחר ההודעה על השעבוד והעינוי שצפויים בניו לעבור במשך כ-400 שנה במצרים.
ההבטחה וקיומה נוכחות מאוד גם בסיפור היציאה עצמו: משה מודיע לעם ומבקש מהם לקחת איתם ממצרים גם כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב ושמלות. אין להסתפק בחירות בלבד. אלא לזכות גם בעשירות. חכמינו דאגו גם לידע אותנו שכל אחד מיוצאי מצרים לקח איתו לפחות 90 חמורים טעונים בכסף וזהב. חישוב פשוט לאור זה חושף עובדה מפתיעה: ממצרים יצאו גם כמה עשרות מיליוני חמורים עמוסים בכסף וזהב במקביל ל60 ריבוא יהודים.
אגב, מי שעקב אחרי הדברים שכתבנו על יוסף - הכלכלן היהודי הראשון - יוכל להסיק שההצטברות הגדולה של הכסף והזהב במצרים, הייתה תוצאה של פעילותו החכמה של יוסף בשנות השובע ובשנות הרעב שהיו במצרים. עושר שהיה שמור עבור בני ישראל בעת צאתם ממצרים.
מדוע היה חשוב לאברהם לדעת על הרכוש הגדול המיועד ליוצאי מצרים? מדוע יוצאי מצרים לא לקחו אותו ביוזמתם? מדוע הרכוש תופס מקום כל כך חשוב בסיפור ההירואי של היציאה מעבדות לחרות? אמרו חכמים: "משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום."
כעבדים במצרים, התרגלו אבותינו לחיות במועט. לא רק לחיות במועט, אלא גם לחוש בכל רגע נתון איך גם את אותו מעט עלולים הם לאבד אם לא יעשו באופן מידי את רצונו של הפריץ. דמות דיוקנו של הפריץ המתעלל ב"יהודון" שלו וגורם לו לסבל נוסף כדי להגדיל עוד ועוד את עושרו של הפריץ - יצרה אצל אבותינו סלידה וגועל נפש מריבוי הממון, ומהשחיתות וההרס ש"הבהלה לזהב" ו"הריצה אל הבנקים" מביאים איתם לעולם. בני ישראל חשבו לוותר על העושר ולהסתפק במועט.
אבא שלנו, אברהם, היה עשיר גדול. עושרו אפשר לו להכניס אורחים, להשפיע טוב בעולם ולקרוא בשם ה' בכלים, בשפה, במדיה ובטיימינג שהגיעו אל ליבם של בני דורו ונגעו בהם. אברהם ידע להעריך את האפשרויות הרבות שמביא איתו העושר דווקא לצורך קיום חיים רוחניים. פחד אברהם שהשיעבוד שיעברו בניו - לצד החישול, יצירת החוסן, הלכידות הלאומית וקבלת היכולת לקבלת עול מלכות שמים ולנשיאה בעול - ירגילו את בניו לחיי דלות ועניות.
לכן הצטווה משה "לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (=אברהם): ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם." בשורה התחתונה, בני ישראל יוצאים ממצרים ברכוש גדול, אבל לא מכוחה של תאוות ממון, ומתחושת צורך שאיננה נגמרת, אלא מהבנת הערך והתועלת הרבה שניתן להפיק מממון רב ומעשירות, והיכולת לרתום גם את הכוח הזה בעולם למטרות רבות ערך. בני ישראל יוצאים ממצרים גם עם כושר סיבולת ויכולת עמידה בתנאים קשים וגם עם יכולת לפעול בעולם מתוך עושר ושימוש בכל הדרכים ובכל הכלים הקיימים כדי להשפיע טוב בעולם.
הדברים נכתבו על פי דרשותיו של הרב יששכר דב טייכטל הי"ד בספר "משנה שכיר" על פרשת שקלים, ושל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשון של ארץ ישראל בפרושו לאגדות חז"ל במסכת ברכות - עין אי"ה.