כשהוריי היו בחיים הם נהגו לערוך מדי פעם שבתות בר מצווה ושבתות חתן לאנשים לא דתיים בבית הכנסת הגדול בקרית שמואל. מעבר לעלייה לתורה, השבתות גם כללו סעודה קטנה (שנקראת קידוש) לאחר התפילה, שאותה הכינה אמי היקרה באהבה גדולה וברוחב לב.
כשההורים הזדקנו, אחד מהאחים לקח על עצמו את הפרויקט החשוב, כשהוא נעזר עדיין באמי להכנת הסעודה. לפני ארבע עשרה שנים ערך אחי בר מצווה לילד מקרית חיים, ואמא שלי כמובן עזרה בהכנת הקידוש. הילד גדל והתחתן ואחי הכין וסידר לו ולבת זוגתו את השבת-חתן. סגירת המעגל הייתה מרגשת, אבל כל זה לא הכין אותו לסיפור שהוא ישמע מאמו של החתן באותה שבת.
וכך אמרה לו: "דע לך שהכלה של בני, נולדה לבחורה בת 17 שלא יכלה לגדלה והיא נמסרה לאמא שלך למשמרת." הוריי, שכאמור גרו בקריית שמואל, היוו בית פתוח בכל אזור חיפה לילדים שלא היה להם בית.
להפתעתו של אחי, המשיכה אם החתן וסיפרה: "לאחר תקופה מסוימת אצל הוריך, היא נמסרה למשפחה צעירה לאימוץ. אם המשפחה המאמצת לא הייתה אמורה להכיר את הוריך, שכן זה אסור מבחינת נהלי האימוץ, אולם סקרנותה של האמא המאמצת גברה והיא הסתכלה דרך החלון של סוכנות האימוץ. היא ראתה את אמך מחזיקה את הילדה הקטנה בידיה, וזיהתה אותה כבעלת חנות המכולת בקרית שמואל."
הכלה הנרגשת ניגשה לאחי ואמרה לו בצחוק, שהם בעצם אחים חורגים. כשאחי חשב שהוא כבר שמע הכול, ניגשה האם המאמצת של הכלה - כן, אותה אישה סקרנית ובעלת חסד - ואמרה לו: "אני הייתי אחות ראשית במחלקה ההמטולוגית בבית החולים שבו אושפזה אמך, כאשר חלתה בסרטן. ראיתי אתכם נמצאים סביבה לאורך כל התקופה. לא היה לי נעים לגשת אליכם אז, אבל תדע לך שטיפלתי באמך במסירות ובאהבה עד יום מותה, וכל הזמן זכרתי לה את התקופה בה היא טיפלה בביתי היקרה. התמונה שלה - מחזיקה את ביתי באהבה בידיה - אז בסוכנות האימוץ, תישאר חקוקה בלבי לעד".