לא סרט על שואה: "רציתי לברוח מהזיכרון היהודי שלי"

כשחי, סטודנט לקולנוע, נסע לפולין להפיק שם סרט - הוא הסכים לעשות הכל, רק לא סרט על שואה. הוא מצא תחנת כוח יפה והחליט לסובב את הסרט סביבה, עד שהכתה בו המסקנה - הסיפור של השואה חזק מאיתנו, אי אפשר לברוח מההיסטוריה שלנו

אביגיל קול בשיתוף עמותת יהדות ישראלית, בשיתוף עמותת יהדות ישראלית
בורח מהזכרונות, חי (צילום: יאן ברוז׳סקי)

שבעים וחמש שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. שבעים וחמש שנים בהן התחלפו הדורות, והניצולים האחרונים שעוד חיים בינינו מעבירים לדור הצעיר את הזיכרון למשמורת. אבל לא רק את הזיכרון, הדור השני והיום גם הדור השלישי ואפילו הרביעי, מתמודדים גם עם הטראומה.

"אני לא יכולה לשמוע את השפה הגרמנית", מספרת דבורה לוי, דור שלישי לשואה. "וזה לא רק השפה הגרמנית, זה גם לינה בגרמניה וגם העובדה שאני משתדלת שלא לקנות תוצרת גרמניה. אני אמנם כבר דור רביעי אבל בכל פעם שאני שומעת גרמנית אני חושבת באופן אוטומטי על הסבתא רבא שלי, שמצאה את מותה ברעב במחנה גרמני. זו השפה שהייתה שפתה מחד אבל גם שפתם של האנשים שרצחו אותה וקשה לי. מנטלית קשה".

החוקרים העניקו לתופעה שם: טראומת שואה בין דורית. טראומת השואה לא נשארת רק בדור הראשון ואפילו לא בדור השני שחווה את השואה מסיפורים ממקור ראשון, מדובר על טראומה עמוקה שטבועה גם בדורות שאחר כך.

"כתרפיסטית קיבלתי פעם עצה באחת ההשתלמויות שעברתי - שבכל פעם שאני מקבלת לטיפול אנשים עם חרדות או דיכאונות, כדאי לשאול ולבדוק אם יש קשר כלשהו במשפחה עם השואה. לא מעט פעמים יש השלכות על הדורות הבאים", אומרת הפסיכולוגית יהודית קושלבסקי. "אחת ההשלכות הכי מוכרות היא ככל הנראה החרדה. ניצולי השואה היו מאוד חרדתיים על הילדים שלהם (ובצדק), כך שלא פעם זה עבר גם לדור הילדים. או שהם מאוד חרדתיים לילדים שלהם או שמנסים להיות הכי פחות חרדתיים שאפשר ומשחררים מדי", אומרת קושלבסקי.

עוד בוואלה! NEWS

הקורבן של נשות הכותל: בעלי החיים

לכתבה המלאה

לא סרט על שואה

גם חי הוא דוגמה חיה להעברת הטראומה הבין דורית. חי הוא סטודנט לקולנוע בבית הספר מעלה, וגם הניסיון שלו מוכיח כי טראומת השואה לא נשארת טראומה של דור אלא של מספר דורות. פרויקט של בית הספר לקולנוע בו לומד חי יחד עם בית הספר לקולנוע בלודז', הביא את חי לפולין כדי ליצור סרט. כבן למשפחת ניצולי שואה רצה חי בכוח להתרחק מהטראומה המשפחתית ולקחת את הסרט לכיוון אחר לחלוטין.

"החלטתי ליצור סרט על תחנת כוח ליד לודז', זה היה נראה לי מקום מעניין," מספר חי, "אבל כשצילמתי הבנתי שאני לא מדבר על מה שאני רוצה לדבר, והמצלמה שצילמה - צילמה דווקא את הארובות של תחנת הכוח כשברור שזה מהדהד שואה. לא רציתי לעשות סרט על השואה כי הרגשתי שכבר אמרו הכל ודיברו על הכל ומה אני יכול להגיד, ואולי גם מרצון לברוח מהמקומות האלה".

הוא מגיע לפולין ומחפש עניין בתחנת הכוח, ופתאום מתחילות להתעורר בו שאלות שהוא לא רצה להיפגש איתן בפולין, הוא לא מוצא דבר בתחנת הכוח, מחפש אנשים מסביב וגם הם אינם, אין שם אף אחד. הוא מוצא שם רק דייג אחד שלא מוכן לדבר. בשעות האחרונות מבין חי שאין לו לאן לברוח, המפגש על אדמת פולין כל הזמן מחזיר אותו אחורה, ומתעוררת בו השאלה האם אפשר להיפגש עם כל זה עם האדמה הזרה, עם פולין, לברוח ולהסתכל במבט ללא שואה?

בסרט, שנקרא 'לא סרט על שואה' מתאר חי את התהליך שעבר מרצון לספר על תחנת כוח להבנה כי הוא אינו יכול בסופו של דבר "לברוח מהזיכרון היהודי שלי", לדבריו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully