אל תשתיקו את קולן: "אני זוכרת שעמדנו עירומות בתור להורדת השיער"

כמעט שאין אפשרות להבין ולהכיל את כל ייסורי התופת שעברו קהילות ויחידים במהלך השואה. להיות יהודי בשואה היה קוד כמעט ודאי לעינויים, השפלות, רעב וייסורים. אבל להיות אישה יהודיה בשואה - היה כל אלה ועוד.

האתגרים שניצבו בפני נשים בשואה היו קשים מנשוא, ובחלקם שונים מאלו שניצבו בפני גברים. הנשים מצאו עצמן מתמודדות בזירות שונות ובתנאים לא תנאים, כשהן מנסות לשרוד ולהפיק את המירב. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום שמתוך גטו ורשא תיעד את השואה כתב ביומניו כי "היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאישה היהודיה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ לבה וכושר עמידתה. בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים".

המילים החזקות הללו שנכתבו מתוך התופת כבר בשנת 1942 מצביעות על התמודדות יוצאת דופן של הנשים בתקופה. חוקרת השואה הרבנית אסתר פרבשטיין חילקה את תחומי ההתמודדות של הנשים לארבעה מעגלים שונים, כשבכל מעגל ניצבות שאלות שונות של חיים ומוות, ובכל אחד מהמעגלים האישה נתקלת בסוגי התמודדויות אחרים.

המעגל הראשון הוא מעגל היומיום. הנשים, האמהות או הנערות מצאו את עצמן כשהן צריכות לנהל חיי יומיום בתת תנאים. בגטו או במחנות, ניסו אמהות לשמר את צלם האנוש כשהן נאבקות להאכיל את הילדים, לכבס את הבגדים ולשמור על היגיינה בסיסית. המעגל השני הוא מעגל הדורות. אל מול הנשים היהודיות ניצבה שאלת המשפחה. האם להתחתן? מאילו סיבות כן ומדוע לא, האם ללדת ילדים לעולם בו האכזריות שולטת? ומבחינה דתית - האם ניתן להתחתן כאשר האפשרות לשמור על טהרת המשפחה כמעט לא קיימת, או האפשרות למול תינוקות רכים. התשובות לשאלות הללו לא היו פשוטות אף פעם, אך עדויות ותמונות שנמצאו הן ההוכחה לכך שחתונות אכן התקיימו. תינוקות שנולדו ושרדו הם ההוכחה לרצון העם היהודי להמשכיות החיים היהודיים גם בתת תנאים.

מעגל נוסף עליו מדברת פרבשטיין הוא מעגל הזמן. הימים במחנות היו חסרי התחלה וחסרי סוף, הבוקר היה המשך של הלילה והלילה המשך של היום, אבל לנשים היהודיות היה חשוב לשמור על הזמן. כמו הסיפורים ממחנות הגברים על הניסיונות לאפות מצות בזמנים המיועדים או להדליק נרות חנוכה בזמן, התמונות והמחקרים מעידים על הנשים שלא ויתרו, והמשיכו למרות הכל לספור את הימים כדי להדליק נרות שבת, לשמור נידה או לקיים מצוות נשיות שונות התלויות בזמן.

המעגל האחרון הוא מעגל החברה. למרות שנדמה לנו שבמצבים כאלו כל אישה תרצה לטמון את הראש בין הידיים ורק לעבור את התקופה הנוראה הזו כמה שיותר בקלות בעצמה, סיפורי העזרה ההדדית והתמיכה הנשית במחנות מוכרים וידועים. החברות הפכו לתחליף של משפחה ולמערכת תמיכה נשית לסיוע ועזרה.

למרות שנראה כי השואה - בה מטרת הגרמנים הייתה להרוג ומטרת היהודים לשרוד - היא לא המקום לשמירה על כל דבר אחר מלבד החיים, היו נשים שהנשיות הייתה חשובה להן. אחד האקטים המשפילים והקשים שחוו הנשים שהגיעו למחנות ההשמדה היו ההתפשטות וגילוח השיער, וכך מספרת דיטה סגל בעדותה ב'יד ושם': "אני זוכרת שעמדנו ערומות בסאונה בתור להורדת השיער ותהיתי מה עושים שם כל כך הרבה גברים - כבר לא הכרנו אחת את השניה. ניגשתי אל אחד השומרים היהודים וביקשתי ממנו שאולי ידבר עם מישהו שלא יורידו לי את הצמות, והוא ענה לי שאם יהיה לי ראש אז השיער יצמח ואם לא יהיה לי ראש אז אין ממילא צורך בשיער".

אתגר נוסף עמו התמודדו הנשים הוא האונס והפגיעות המיניות. זוהי טקטיקת מלחמה ידועה, כובשים מגיעים לעם הנכבש ואונסים את הנשים כדי להוכיח עליונות. השואה מהבחינה הזו לא הייתה שונה. למרות האיסור על הנאצים - צאצאי הגזע הארי - להינשא או להיות עם נשים יהודיות, הגרמנים דאגו להשפיל את הנשים, להפשיט אותן ולגעת בהן, וכל אימת שהתאפשר להם - לא היססו גם לאנוס למרות האיסור.

ולא רק הנאצים. ברגע שהופקר דמן של היהודיות, הצטרפו חלק מן הגויים במדינות הנכבשות ואנסו גם הם את הנשים היהודיות, בין מתוך תחושת כוח ובין כתשלום על אוכל או מוצרי צריכה בסיסיים נוספים.

האונס והפגיעות המיניות בשואה הוא נושא מודחק וכמעט שלא מוכר, מעטות העדויות על נשים שנאנסו. היסטוריונים טוענים כי ההדחקה של הדיבור בנושא הייתה מתוך רצון להינשא במהירות האפשרית ולא להיות "סחורה פגומה" שעברה אונס. ואולי ההסתרה נבעה דווקא מהבושה שחשו הנשים על שנאנסו, תחושה שעליה מעידות שורדות אונס גם בתקופתינו אנו - תקופה רגועה הרבה יותר, לפחות מבחינת הביטחון הגופני - ביחס לתקופת השואה.