מהוליווד לגרמניה: הקולנוען המצליח שהפך ליוזם יום הזיכרון לשואה

יום השואה הבינלאומי שצויין היום הוא תוצר חדש יחסית, רק ב-2006 הפך ליום רשמי שמצויין ברחבי העולם. הסיפור אולי נשמע טכני, לא תאמינו כמה מרתק הוא יכול להיות, וכיצד הוא שזור בחייו של איש אחד מעניין במיוחד, יוזם יום השואה הגרמני שהפך לבינלאומי - עמנואל רונד

אביגיל קול בשיתוף עמותת יהדות ישראלית, בשיתוף עמותת יהדות ישראלית
דקנה (צילום: מתוך הסרט רשימת שינדלר)

עמנואל רונד נולד בירושלים של ערב קום המדינה. הוא בנם של הורים ילידי גרמניה, שרגע לפני תחילת המלחמה הצליחו להימלט לבד, יחידים ממשפחתם. את ילדותו בילה רונד בירושלים ואת הקפיצה המסקרנת הראשונה שלו הוא עשה מירושלים אל עבר הוליווד, שם מצא עצמו עמנואל הצעיר מירושלים מפיק ומביים סרטים בקנה מידה בינלאומי. עד שיום אחד קרה מקרה שהוביל אל הקפיצה הבאה של רונד: "יום אחד בבוקר עשיתי מדיטציה והחלטתי שהגעתי לעולם לא רק בשביל לבדר אותו אלא גם לדברים יותר ממשיים ומוחשים לעם ישראל ולארץ ישראל".

"אני המשוגע היחיד שנטש את החיים של הוליווד", אומר רונד שנטש את עיר הסרטים ועבר לניו יורק, שם פגש לראשונה ניצולי שואה. "זה התחיל ממפגש קטן של אנשים בודדים, עד שתוך שבועות ספורים הגיעו מאות אנשים", מספר רונד. כשהבין שיש דרישה, יזם רונד עם שותפים מפגש ניצולי שואה בארצות הברית אליו הגיעו 35,000 אנשים. עוד בניו יורק הוא החליט כי את חייו הוא מקדיש לפעילות למען השואה ויחד עם אלי ויזל יזם והפיק שלושה סרטים על השואה, ביניהם גם על סיפורו של ויזל וסרטים נוספים המספרים על השואה מזוויות שונות.

עוד בוואלה! NEWS

אל תשתיקו את קולן: ״אני זוכרת שעמדנו עירומות בתור להורדת השיער״

לכתבה המלאה

יש לי בן שיוצר סרטים, שפילברג

התחנה הבאה של רונד הייתה בגרמניה. בשנת 1985 הוזמן רונד לעיירה לר, עיר הולדתה של אמו בגרמניה. כל היהודים ששורשיהם מהעיירה הוזמנו באותה שנה כדי לציין 100 שנים להקמת בית הכנסת בעיר, ביניהם גם רונד שיצר סרט על בית הכנסת. כשהגיע לגרמניה נוכח לראות כי לגרמנים אין יום זיכרון לציון השואה. "לא עשיתי עם זה משהו באותו הזמן, אבל ראיתי את זה והכנסתי את זה לרשימת המטלות של מה שאני עוד צריך לעשות".

בתחילה חשב רונד שלא יחזור עוד לגרמניה. "שנאתי את הגרמנים והייתה אנטישמיות", הוא אומר, "אמרתי לעצמי לא עוד גרמניה". אך זה לא היה סוף הסיפור. בשנת 1988 הגיע עמנואל רונד לגרמניה עם משפחה מניו יורק ויחד עם המשפחה עמד מול בית הכנסת שנחרב בבית הבדולח. גם פה הוא יצר סרט בו שוחחו בני נוער גרמנים עם מבוגרים מהעירה, ביניהם גם המפקד הנאצי של העיר ומפקד תחנת כיבוי האש של העיר בזמן המלחמה שרצה לכבות את האש ששרפה את בית הכנסת אך הגסטפו אסר זאת.

רונד המשיך ליצור סרטים עם המשפחה וכבר כמעט סיים את אחד הסרטים כששמע שאישה אחת הכירה את מפקדי מחנות הגרמנים לעומק ובצורה אישית. הוא נפגש עמה ולאחר מספר כוסות יין היא סיפרה לו את שידעה על ההתעללות ביהודים במחנה טרייזינשטט. "היא ידעה את הכל", הוא מספר, "כשהיא סיפרה לי שהכירה גם את אייכמן כדי לארגן משלוחים של יהודים לתאי הגזים באושוויץ, וכשהוא היה מגיע זה היה קשה כי היה עליה לארגן רשימות ארוכות של יהודים כולל כל הפרטים ולארגן את התזמון כדי שהרכבות יגיעו בדיוק כשהתנורים מוכנים עבורם". העדות המזעזעת נכללה בסרט "All Jews out" שהיה מועמד לאוסקר בשנת 1990.

לאחר סיום ההקרנה רבים מבכירי הוליווד ביקשו לדבר עמו. "ניגשה אלי אחת בשם לאה אדלר, היא סיפרה שיש לה בן שיוצר סרטים, קוראים לו סטיבי. אמרתי לה שאני לא מכיר סטיבי אדלר והיא אמרה לי שקוראים לו שם משפחה שפילברג. שאלתי אותה מדוע בנה לא עשה סרט יהודי והיא הבטיחה לי שתתן לו אולטימטום ליצור סרט על השואה. בזכותה נוצר הסרט 'רשימת שינדלר'. כששפילברג קיבל עליו את האוסקר הוא הודה לאימו שדחפה אותו לעשות את הסרט".

אני מתביישת שבגרמניה אין יום זיכרון

כשהגיע לגרמניה שוב, החליט יוצר הסרטים שיש ליצור קשר בין צעירי גרמניה לצעירים יהודים. בערב יום השואה 1994 הגיעו חלק מהצעירים הגרמנים שהביא לראות את טקס יום השואה. "עוד הייתי עם מצלמה על הכתף והעוזר במאי עם המיקרופון כשלאחר הטקס ראיתי את אחת המשתתפות רצה אלי במהירות. שאלתי אותה אם היא רוצה להגיד משהו והיא צעקה וכל הניצולים באזור שמעו את זה 'אני מתביישת שבמדינה שלי, בגרמניה, שאנחנו אחראים לכל זה, אין יום זיכרון לשואה'". מספר רונד.

לאמירה הזו חיכה רונד. כשחזר לגרמניה ושירת כרב בקהילות שונות הוא הצטרף לשיתוף פעולה יהודי נוצרי להיות אחד משני היהודים בין ששת חברי הוועד של הארגון. ואז החל הקמפיין שלו. מראשי הקהילה היהודית, עבור בראשי הפרלמנט וכלה בכל מי שבעל השפעה, 250 איש שמעו מרונד על הצורך ביום זיכרון לשואה. שנה וחצי ארך הקמפיין, שבסופו, בשנת 1996 הוכרז בגרמניה יום שחרור אושוויץ, 27 בינואר, כיום הזיכרון לשואה.

רונד מספר כי לתאריך סימליות גם בהקשר לציון יום השואה הישראלי: "בהתחלה התלבטתי אם להתווכח איתם על התאריך או לא. מדובר ביום שחרור אושוויץ. לא יום זיכרון, אלא יום גאולה ואמירת הלל, אבל אז שמתי לב שיום השואה בישראל הוא בכ"ז, שזה בגימטריה ה-27 לחודש ניסן שהוא החודש הראשון לחודשי השנה על פי התורה, כך שגם יום הזיכרון הישראלי לשואה הוא ב-27 לראשון".

"זה תחושה של נקמה", אומר רונד. "אני, עם כיפה גדולה לבנה, אטרקציה למצלמה, יושב במרכז הפרלמנט הגרמני - זו ממש נקמה. אני חשבתי שהסבא שלי, שהיה רב בגרמניה, לא יכול היה ללכת עם כיפה והנה אני יושב בברלין עם כיפה".

השלב הבא היה שוב בניו יורק. בתחילה התפשט יום הזיכרון לשואה והפך ליום כלל אירופאי, עד שבשנת 2006 אמץ גם האו"ם את התאריך והפך אותו ליום השואה הבינלאומי. "כשאני בניו יורק אני מוזמן על ידי האו"ם להיות אורח בטקס הזיכרון שם ויחד איתי ישבה אותה ניצולה שביימתי והסיפור שלה היה הטריגר לסרט שלי שהיה מועמד באוסקר". אין ספק, סוג של סגירת מעגל.

לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

התרעות פיקוד העורף

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully