ממש עכשיו באמצע החורף, כשתחילת שנת הלימודים נראית רחוקה מאד, ההתרגשות לקראת התחלה החדשה, מתעוררת. הרישום לגן ציבורי, כיתה א', חטיבת ביניים או תיכון מתרחש ממש בימים אלה והיה אמור לתת את תחושה כאילו השנה החדשה בפתח. אם נהיה כנים, טפסי הרישום לגנים ובתי הספר לא ממש מרגשים, ככל הטפסים במערכת ציבורית. הטופס תמיד יתחיל בשם הילד או הילדה, אחר כך יבוא מספר תעודת הזהות ואז שמות ההורים, הגיוני סך הכול.
בסעיפים הבאים הקשר להיגיון מתחיל קצת להתרופף, כי עכשיו כל הורה יצטרך לרשום את העיסוק שלו ומספר שנות הלימוד שלו. מה הקשר?
בכל פעם שנדרשתי למלא סעיפים אלה, והילדים שלי כבר עברו את כל שלבי הרישום האפשריים, התחשק לי למלא מקצוע פיקטיבי כלשהו: עובדת ניקיון, מפתחת אסטרטגיות שיווקיות, נהגת אוטובוס, אשת עסקים. החשק שלי לענות סתם תשובה שלא קשורה למציאות, עומד ביחס ישיר לתחושה שמטרת השאלות האלה ממש אינה עונה על צרכיה של המערכת בניהול רישום מסודר שיאפשר להפעיל אותה באופן יעיל וטוב. התחושה היא ששאלות אלה פוגעות באופן ישיר בעקרון שוויון ההזדמנויות שמדינת ישראל חרתה על דגלה ושואבת אותו ממקורותיה עוד מימי המשנה, כשהתקין רבי יהושע בן גמלא לאפשר לכל ילד בן שבע ללמוד ובמקביל משוויון הזכויות בדמוקרטיה.
ילד להורים ללא השכלה יכול ללמוד
מה יש בשני הסעיפים האלה בטפסי הרישום שמקפיצים כל כך? סעיפים אלה מעוררים חששות של הורים שההשכלה שלהם לא נרכשה במסדרונות האקדמיה. לאורך כל שנות ההתבגרות של ילדיהם, הם נדרשים שוב ושוב להזכיר לעצמם שתחום העיסוק ומספר שנות הלימוד הפורמליות שלהם נמצאים בתחתית ההערכה החברתית, וכאשר כל טופס רשמי, יבש ככל שיהיה, מזכיר להם כיצד הם נתפסים בעיני אחרים. חששות אלה מערערות את ההורים בתפיסת הבטחון בסמכות ההורית, במערכת היחסים שלהם עם הילדים, ביכולת שלהם לצפות מהם להצלחה בלימודים.
בסדנאות להורים אני פוגשת הורים רבים שמתמודדים עם השאלה: "אם אני לא למדתי ואין לי השכלה איך הם ילמדו?" שאלות כאלה בטפסי רישום מחזקות את הקשר הקיים בעיני ההורים בין המקצוע שלהם לבין היכולת הלימודית של הילד קשר שנראה להם בלתי ניתן לפירוק.
מסר סמוי לילדים
הדרישה של המערכת לסמן את מקצוע ההורים ומספר שנות הלימוד שלהם מחזקת את התפיסה שאכן קיים קשר בין היכולת הלימודית של הילד לבין העיסוק או ההשכלה של הוריו. עם תפיסה זו נכנס המורה לכיתה, במקרה הטוב המורה ילחם בהנחה זו, וישתדל לתת לתלמידיו הזדמנות ראויה להצליח ובמקרה הרע המורה יסכים עם ההנחה ויוותר מראש על תלמידים מסוימים בכיתתו כי ממילא הם יצליחו פחות.
אם נהיה רגע כנים עם עצמנו ונכנס לנעליו של המורה: מה היה עובר לכם בראש אם התלמיד שלכם הוא בן לפרופ' באוניברסיטה, ילד של היועץ משפטי במשרד ממשלתי או מהנדס בכיר באינטל, ומה היה עובר לכם בראש אילו הילד היה בן של המנקה בבית הספר הסמוך. מחקרים מראים כי ההשפעה על המורה היא לא מודעת וגם כשהוא מנסה למנוע אפליה הוא יוצר אותה באופן עקיף בלי שהוא מודע לכך.
המסר הסמוי המקפיץ ביותר בטפסי רישום המכילים את שני הסעיפים האלה הוא המסר לילדים שההורים שלהם בעלי מקצועות נחשבים פחות, מה הם בטעות יכולים לחשוב על עצמם?
אולי אני מרחיקה לכת עם המסקנות שלי על שני סעיפים שבסך הכל אוספים נתונים על האוכלוסייה ומשמשים למחקרים שונים שבודקים שוב ושוב את הקשר בין השכלת ההורים לבין הצלחת התלמידים במבחני מיצ"ב, בגרות ופסיכומטרי. ובכל זאת נדמה לי שלא לזה התכוון רבי יהושע בן גמלא כאשר קרא לשוויון הזדמנויות לכל ילד לא משנה אם אביו וגם אמו מסוגלים או אינם ללמד.
הכותבת היא מנחה ויועצת בגישת - שפר