מכירים סיטואציות של "NO קשר"? שפתאום משומקום מגיעים משפטים לא קשורים? אז הנה משהו, לכאורה, מהפרשה: באמצע יציאת מצרים, רגע לפני מכת בכורות, בשיא המתח אלוקים עוצר הכול ומצוה את ישראל מצוה אחת. זו המצווה הראשונה. הנחת היסוד היא שבטח המצוה המדוברת תהיה מאוד מיוחדת. מצוה עצומה. אולי שבת או תפילין, ואהבת לרעך כמוך או צדקה.
אז זהו שלא. מדובר במצוות 'קידוש החודש'. מהיום, כל פעם שתראו את הלבנה מתחדשת, תקבעו יום זה כ'ראש חודש'. זה הכול. חייבים לשאול את זה: בשביל זה עצרת את כל המתח? בכלל, מה מיוחד במצווה הזו שהיא הראשונה שהצטוו ישראל? הראשונה!
כמובן שטמון פה משהו עמוק ביותר. אלוקים נתן לנו במתנה את 'הזמן'. לעבדים אין זמן, הזמן לא רלוונטי לגביהם. האדון המצרי מחליט אם עכשיו יום או לילה, אם תשב או תעמוד. מסלול חיים שלם שעובר דרך הזמן - נתון ביד המעביד. בין אם המעביד זה אדם או משהו שהתמכרתי אליו - הוא הבוס על חיי.
מאידך, להיות אדון לעצמי, בן חורין, זה להתמודד עם השאלה 'מה אני עושה בחיים?'. אדם שהוא בן חורין, מחובר לפנימיות שלו, קשוב ללב של עצמו, יודע שיש לו פה זמן קצוב על מנת להביא את האור שלו לעולם. התודעה של מימוש הכוחות והברכה שבאתי לתת לעולם, הינה תודעה פנימית.
מתנת הזמן
אחד השירים המשמחים שבעיני הוא אחד הכואבים: 'היום יום חמישי..'. השיר הזה מוכיח לי שוב ושוב שיש בי עדיין 'עבדות' שמחכה כבר ל'זמן חופשי' מעול חיצוני. והייתי רוצה לזעוק על עצמי - הזמן שלי שייך לי! יש לי יעוד, כזה שאינו נח בשבת, הוא קורה בכל רגע. תעשה איתו משהו.
במצווה הראשונה, אלוקים מעניק לנו חזרה את מסגרת החירות שלנו, את הזמן שלנו. אתם מחליטים מתי יתחיל ויסתיים החודש, הזמן בידכם, ככלי ביד היוצר. שהרי הזמן, גם הוא בריאה.
יחד עם המתנה, אלוקים מוסיף בפתק קטן: אני מבקש ממך 'לקדש את הזמן', לדאוג שהוא יהיה מלא בתוכן ערכי כפי שאנו יודעים ומיועדים להביא, ושכל אחד ינצל אותו להוציא לאור את האות המיוחדת האישית שלו. 'אתה אחראי על הזמן שלך, בין אם הוא זמן פנוי, בין אם הוא זמן מלא - אתה מחליט עליו, ולא הוא עליך.
הלוואי שניקח את מתנת הזמן האישי שלנו בשתי ידיים, ונמלא את ימינו בתוכן פנימי ומעשי.