אף אחד לא באמת חשב לפגוש אישית את פרעה

פרשת השבוע פותחת בציווי הקדוש ברוך הוא למשה רבנו "בא אל פרעה", ולהורות לו לשחרר את בני ישראל. המפרשים שואלים: הרי לכאורה היה יותר נכון לומר "לך אל פרעה", ולא "בא אל פרעה". ומבארים בעלי המוסר כי מהמילה "בוא" אנו לומדים שכביכול אלוקים בעצמו הגיע יחד עם משה וליווה אותו בדרכו ובשליחותו אל מלך מצרים כדי להוציא את בני ישראל מארצו.

ואכן, כן מוסבר בספר הזוהר, כי משה חרד להיכנס אל תוך הארמון של פרעה שהיה מלא באלילים ובכוחות טומאה שונים, והקדוש ברוך הוא הניח את דעתו בכך שאמר לו כי הוא בעצמו מתלווה אליו בשליחותו.

מבואר בדברי חכמים כי תורה היא מלשון הוראה. גם ה'סיפורים' שמופיעים בתורה אינם אירועים היסטוריים בלבד, אלא נועדו להורות לנו דרך חיים. ויתרה מכך, בפסוקי התורה ישנו כוח נצחי המלווה כל נקודת זמן בחיינו. כאשר אנו לומדים 'סיפור' בתורה אנו בעצם שואבים ממנו כוחות רוחניים למקום ולזמן שבהם אנו נוכחים, כדי להצליח להתמודד עם משימות דומות לאלו שמתוארות בתורה. וכך כל המאורעות שהתורה מציינת מאת האבות הקדושים וגדולי האומה לדורותיה הם בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" - שאנו למדים ממעשיהם כיצד לנהוג וללכת בדרכיהם הטובים.

אכן, מפגש עם פרעה אינו עומד על סדר יומו של אף יהודי. גם מפגש עם דמויות שעשויות להיות מזוהות כממשיכי דרכו של פרעה אולי עומד על סדר יומם של יהודים בודדים, אולם עימות עם כוחות טומאה מהסוג שהתנקז בפרעה, גם אם לא בעוצמה זהה, עומד בפירוש על סדר יומו של כל אחד ואחד מאתנו.

השנים בהן אנו חיים בעולם הן תקופת ניסיון. לכל אחד מאתנו ישנן התמודדויות בין טוב לרע, בין אמת לאמת, בין הלכה למעשה, בין הימים ההם לזמן הזה, בין הנסתר לנגלה, בין העולם הבא לעולם הזה. ההתמודדויות אינן פוסקות, כל זמן שאדם חי הרי הוא נמצא בתוך שדה מוקשים שאינו מסתיים, ההתמודדויות הללו אמורות לחשל אותנו, לחזק אותנו, לחסן אותנו. אך לפעמים הן מתישות, ומדי פעם אף מתגנבת לליבנו מחשבה סוררת שהסיפור הזה "גדול עלינו" ואולי אפשר להרפות הפעם. ההתמודדויות הן בכל תחומי החיים, וגם בעניין בין אדם לחברו - חסד וערבות הדדית ודאגה לרווחת הזולת.

הרבה פעמים השאלה הנשאלת היא: מה כבר אני יכול להועיל, וכי מה יכולים מאה שקלים שלי להשפיע? האם אכן בזכות סל מזון כזה או אחר שיגיע לאיזו משפחה - העתיד שלה יוכרע? או אפילו ההווה יהיה טוב יותר? וכאן, בדיוק כאן באה מילת הנצח מפרשת השבוע ומהדהדת באזנינו שוב ושוב. בוא. בא אל פרעה. המשמעות האצורה במילים אלו היא כי הקדוש ברוך הוא מבטיח לכל יהודי ויהודי כי הוא לא לבד במערכה.

כמאמר המשנה במסכת אבות "לא עליך המלאכה לגמור" - ובאותה נשימה - "ולא אתה בין חורין להיבטל ממנה". זה לא אומר שהשם פועל בשבילנו, להיפך, התפקיד הוא שלנו ובשבילנו. אנחנו אלו שצריכים להיאבק, וחשוב לזכור כי אנחנו לא לבד במערכה הזו. יש לנו גב חזק. החזק מכל.והוא בטוח ומבטיח. וכפי שמסיימת שם המשנה: "ונאמן הוא בעל מלאכך שישלם לך שכר פעולתך".

קחו דוגמא מעשית מהשבוע. כולם יודעים את העול הכבד שנופל על ההורים לפני פורים - התחפושות. סעיף זה יכול להגיע לעשרות ומאות שקלים לילד. והנה ביוזמה משותפת עם ידידי חבר קהילת הפארק הצלחנו לארגן מכירת תחפושות חדשות עם תו תקן, כך נמכרו אלפי פרטים במחיר מצחיק של בין 5 ל-15 ₪, כאשר מאות מתושבי חדרה נהרו ושמחו עם הילדים בתחפושות חדשות במחיר מצחיק.

איך זה קרה? מרצון טוב, אמונה שיש דרך, חיפוש פתרון וחיבור יוזמה למעשה. ובסופו של יום, גם המוכר לא הפסיד. אולי הוא הרוויח פחות, אבל קיבל שכר גדול וסיפוק עצום. מה שנותר לנו הוא רק לפתוח את העיניים ולהאמין שאפשר, את היתר נשאיר לבורא העולם. ללמדך, שכל אחד ואחד מאיתנו מקבל את הכוחות והעוצמות הנדרשות כדי למלא את תפקידו בחיי היום יום, כדי להגיע אל קיום מטרת הבריאה. רצון בורא עולם מאיתנו הוא הערבות והאחריות איש לרעהו - נתינה ללא בקשת תמורה, כאשר הדבר נעשה מתוך הכרה וידיעה כי הקב"ה איתנו, ומהטוב יוצא תמיד אך ורק טוב, והרבה.