פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      במרפסת בקרית יובל תראו את מה שהתקשורת מסתירה

      הפוליטיקה רוצה את המרחק הזה, את ההקצנה ואת חוסר ההיכרות. אלו הדברים שמלבים אותה, דוחפים, נותנים כוח למפלגות. אבל אנחנו מנסים לצעוק צעקה שנחנקת בחלל המשאבים האינסופיים של היח"צ הפוליטי, והצעקה שלנו אומרת: לא צריך הרבה בשביל לעשות את החיים פה אחרת

      מפגש קשר יהודי (באדיבות המצולמים , קשר יהודי)
      חניכי מכינה קד"צ הירושלמית עם אברכים משכונת קריית היובל (צילום: קשר יהודי)

      גם אני הייתי במרפסת. מרפסת גדולה ויפה בשכונת קריית היובל בירושלים, פתוחה אל הנוף ואל כל הסכסוך שרוחש ובוחש ברחובות ליד. וכשראיתי מה קורה שם במרפסת הבנתי משהו אחד גדול: הכול שטויות. שם נפל לי האסימון והבנתי שההסתה וההדתה וכל המילים הקשות, הדיבה והתביעות דיבה, וחילופי הסרטונים הלא קלים מכל הכיוונים, לא עושים מי יודע מה רושם. אני רואה את העם שמתחת לשלטים המרוחים באיילון, שמאחורי המסכים הקטנים, שלא מצולם ולא נוהם ולא מתלהם.

      זה לא שלפרסום אין כוח, ולא שיח"צ משומן לא עובד - אבל אני רואה בעיניים מציאות אחרת. מה שאני עושה ביום יום זה להפגיש/לחבר בין קבוצות של צעירים חילונים עם אברכים ונשים מהמיינסטרים החרדי. לא עם החרדים שפתחו כבר דלת, אלו שאפשר לפגוש ממילא במכללה או במקום העבודה, אלא חרדים הארדקור, כאלו שעדיין גרים בשכונות נפרדות ולומדים במוסדות נפרדים וצורכים תקשורת נפרדת. אנחנו יוצרים את ההזדמנויות הלא מובנות מאליהן של היכרות מקרוב, אחד על אחד, בין מגזרי הקצה בחברה היהודית בישראל.

      אישה חרדית יכולה להיות יצור מאושר

      כשדור מדבר עם אברהמי כאדם לאדם וכל אחד מהם לא רואה את "החילונים" או "החרדים" מול העיניים אלא רק את דור ואת אברהמי, משהו מתחיל להרגיש אחרת. כשיש להם קשר יותר מחד פעמי, והם עסוקים בשיח משמעותי על מחשבות ותחושות וזהות יהודית ושייכות לארץ, כאילו סיכה ננעצת בבלון שעמד ביניהם והם יכולים להתחבק ולהרגיש לגמרי חברים.

      וזה קורה עוד פעם ועוד. אלפי חיבורים כאלו כבר ראיתי, הכי סוריאליסטיים, הכי צבעוניים. ואני כבר מאמינה. קבוצות וגם יחידים, שלא קופצים לביקור אנתרופולוגי מסעיר רק כדי להציץ, אלא נותנים את עצמם באמת למשימה, מפעילים "ווישרים" פנימיים לנגב הצידה את הפרדיגמות שגדלו עליהן, מצטיידים בזוג אוזניים מקשיבות ומנסים להסתכל למציאות בעיניים.

      המפגשים האלו נגמרים תמיד בהחלפת מספרים, בצחוקים וחיבוקים שכבר שכחנו שקיימים פה בארץ. בפליאה אין קץ על כך שלא כל החילונים הוללים ופרוצים, בהרמת גבה על כך שאישה חרדית יכולה להיות יצור מאושר.

      עדיין רוצים אוטובוס בשבת

      זה לא אומר שכל המשתתפים החילונים הפסיקו לכעוס על כך שאין להם אוטובוס חזור מהמועדון בשישי בלילה, ולא שהחרדים בחבורה הפסיקו לשלוח את הבנים שלהם לישיבה, אבל משהו גדול קרה שם. משהו טוב שמקדם את האפשרות שלנו לחיות כאן יחד לא רק כשכנים בהפסקת אש, אלא כעם אחד עם היסטוריה ועתיד משותפים.

      הפוליטיקה רוצה את המרחק הזה, את ההקצנה ואת חוסר ההיכרות. אלו הדברים שמלבים אותה, דוחפים, נותנים כוח למפלגות. אבל אנחנו מנסים לצעוק צעקה שנחנקת בחלל המשאבים האינסופיים של היח"צ הפוליטי, והצעקה שלנו אומרת: לא צריך הרבה בשביל לעשות את החיים פה אחרת. קצת קשר אנושי, פשוט לבוא להכיר. אל תאמינו לאף אחד. גם לא לי. תנסו את זה בעצמכם.


      הכותבת היא מנהלת פעילות במיזם "קשר יהודי".