הערוץ המתקרא "כאן חינוכית" מציג תוכנית בה ליטל השופטת מאפשרת לילדים לתבוע את כל מי שבא להם. כולל את הוריהם. התוכנית אמורה להיות קומית ומלאת הומור, אבל אותי זה ממש לא מצחיק. באיזה עולם הגיוני מניחים כאופציה לגיטימית שילד יכול לתבוע את הוריו? ונכון שזה מוגש בהומור, אבל המסר ברור - לגיטימי שילד יבוא בטענות על האופן בו ההורה מתנהל ועל האיכות שלו כהורה. השיח התרבותי של אשם ונאשם, תובע ונתבע - לא ראוי במערכת יחסים של הורה וילד בשום הקשר.
בפסק דין שנתנה השופטת שירי היימן בית משפט למשפחה בקריות, היא כותבת כי יש להיזהר מהחלת דיני נזיקין במסגרת יחסים פנים משפחתיים מהחשש למדרון החלקלק. זה לא מפריע לה באותו פסק הדין לשפוט את איכות ההורות ולתאר כי "מערכת היחסים בין האב לבנותיו במקרה הנידון, הייתה קרובה, אך הייתה אוירה נוקשה ואלימה לפרקים. היו מקרים של אלימות מילולית ושבירת חפצים".
כבוד השופטת, בכמה בתים ביקרת לאחרונה? את יודעת באיזה מצוקה ההורים נמצאים? הרי כל מה שאנחנו רוצים זה טובת ילדינו, הצלחתם ואושרם, וכמה סבל הילדים גורמים לנו כשהם לא מקשיבים לנו, כשהם מצפצפים, כשהם כפויי טובה. כשהורה מגיע לתחושת חוסר אונים הוא עלול להתפרק, לאבד עשתונות, מרוב צער, מרוב אהבה.
אשמים עד שיוכח אחרת
אבל לא משנה מה נעשה כהורים, אנחנו בחזקת אשמים עד שיוכח אחרת. נדאג מדי - יאמרו שאנו חרדתיים ולא מאפשרים. נשחרר - יאשימו אותנו שאנו מזניחים, נעניק - אנחנו מפריזים בפינוק, נציב גבולות - יגידו שאנו נוקשים, נגונן - יגידו שאנו פוגעים בעצמאות של הילד. תפקיד ההורה הפך לסוג של אומנות שכנראה רק יחידי סגולה מסוגלים לעמוד בדרישותיה.
אך מה מודד את הצלחת האומנות הנדירה? הצלחתם של הילדים. אם הם מאושרים ומחונכים אנחנו נקבל תעודת הצטיינות בהורות, אך כל אפשרות אחרת לא מתקבלת. הילד לא מסתדר בבית הספר? ההורה לא מטפל כמו שצריך. הילד ביישן ומופנם? דורש בדיקה מה עובר עליו שהוריו לא מודעים. הילד מרביץ? ברור, ממי הוא למד את זה אם לא מהוריו? הילד לא מכין שיעורים? סימן שהוריו לא נותנים לו מספיק תשומת לב.
חשבתם פעם שיש איזו אפשרות קלושה שההורה מחנך את הילד, מתייחס בדרכו לבעיות כאלה ואחרות ובכל זאת הילד מתנהג כפי שהוא מתנהג? צר לי לאכזב אתכם שופטים יקרים, אין כאן אשמים. אנחנו לא אשמים בטעויות של ילדינו, אנחנו הסובלים העיקריים מהטעויות שלהם. אין לנו שליטה עליהם למרות שהיינו שמחים אולי אילו הייתה לנו.
ללמוד להעריך ולומר תודה
בחברה מתוקנת ברור לכל אדם כי הורי הילד הם האנשים שהכי רוצים בטובתו בעולם, גם אם הם עושים זאת בדרכים שונות מהדרך בה אני בחרתי לגדל את ילדי. בחברה מתוקנת ברור כי ילד מחויב לכבד את הוריו ללא תנאי. בלי קשר כמה, מה ואיך הם עושים או לא עושים עבורו.
מתברר כי מצוות כיבוד הורים היא אגואיסטית ביסודה, כיון שהמרוויח העיקרי מקיום מצווה זו הוא הילד. ואנו ילדים להורינו בכל גיל. הילד לומד להגיד תודה על מה שיש לו בחיים האלו ולא משנה מה קיבל. הילד לומד להעריך את השורשים שלו, אלה שהביאו אותו לאוויר העולם, וכשהוא מכבד אותם הוא בעצם מכבד את עצמו כי אם השורשים משובחים אז הפרי משובח. אם הוא עסוק בהכפשת הוריו וביקורת כלפיהם הוא הופך עצמו במו ידיו לפרי באושים. אם ילמד לכבד את הוריו כפי שהם, ללא שיפוטיות כלל, הוא יכול לזכות באריכות ימים, אורכה מלשון רפואה. הרי כך כתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".
פטנט רשום היישר מהיצרן. רוצה שיהיה לך טוב? כבד את הוריך. בחברה מתוקנת לא תהיה תוכנית טלוויזיה בערוץ חינוכי שמאפשר לילדים לחשוב שלגיטימי שהם יתבעו את הוריהם ויבואו אליהם בטענות. רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות אנשים מאושרים? למדו אותם לשמוח תמיד במה שיש להם, ולכבד את הוריהם תמיד.
הכותבת מנחה ויועצת בגישת שפר, חברה בצוות הניהול של מרכז שפר.