בת העשר חזרה מבית הספר וסיפרה לי שקיבלה מאה בהכתבה באנגלית. "היו לי רק שש שגיאות," היא אמרה בטבעיות, כאילו 'מאה' ו'שגיאות' הן מילים נרדפות, שני חלקים המשלימים את אותו הפאזל - מבלי להבין שבעצם יש פה אוקסימורון. כשניסיתי להבין איך בכל זאת קיבלה מאה, הגדול התערב והסביר שבטח הייתה שאלת בונוס. במבט מהיר על ההכתבה אני מגלה שכל המילים נכונות אך חלקן נכתבו עם שגיאות כתיב - ועל זה, מתברר, לא מורידים נקודות. רגע, מה? זאת הכתבה. כל המטרה שלה זה לכתוב. בלי שגיאות כתיב.
אני מעריכה מאוד את המורה ובטוחה שהוא התכוון לטוב, אז מה בעצם הבעיה שלי? המורה ממש לא המציא את הגלגל. כשמורה מקל בבדיקת המבחנים ומוסיף שאלת בונוס, מטרתו העיקרית היא לאפשר לילדים לקבל ציונים גבוהים יותר. הוא עושה זאת כדי ליצור לילדים חווית הצלחה. המחשבה שעומדת מאחורי זה היא שאם תהיה לילד חווית הצלחה טובה וחיובית, הדימוי העצמי שלו ישתפר, הביטחון שלו יעלה והמוטיבציה להמשיך ללמוד, להתקדם ולהשתפר - תגבר. על פניו נשמע טוב, אבל יש פה שלוש בעיות.
אל תהיה עצוב
האחת, הגישה הזו לא הוכיחה את עצמה. ישנם מחקרים רבים שמוכיחים בדיוק את ההיפך. לכאורה נראה שבאופן טבעי ילדים שיהנו מחווית הצלחה ירגישו שהם מסוגלים ובעלי יכולת, אלא שהמחקרים מראים שבמקרים רבים הדימוי העצמי של הילד עלה רק כאשר הוא חווה הצלחה שהגיעה לאחר כישלון. כלומר, מה שמחזק אצל הילד את הדימוי העצמי שלו היא לא חוויית ההצלחה אלא דווקא ההתגברות. זה אומר שכל עוד לא נאפשר לילדים גם להיכשל למעשה לא תושג המטרה.
אז למה אנחנו לא נותנים להם להיכשל? כי אנחנו מפחדים עליהם. אנחנו מפחדים שהם ישברו, שלא יעמדו בזה, שיהיו עצובים חס ושלום. אנחנו פוחדים שלא יהיה להם כיף ושיהיו מתוסכלים. וזה - בדיוק - המסר שעובר לילד שמקבל מאה עם שש שגיאות: "שגית, טעית, לא דייקת, אבל אל תדאג חמוד שלי, אל תהיה עצוב, הנה בונוס". מה שמביא אותי לבעיה השנייה.
בבית הספר צריך ללמוד
המצב בו מרפדים מאוד את המציאות וכמעט עוטפים את המבחן בצמר גפן - יש בו סוג של תרמית. זה לא מציאותי. בחיים האמיתיים הילדים שלנו יידרשו לדייק, לשנן, לזכור, ללמוד, להתאמץ. אף אחד לא יתן להם שאלת בונוס, וכדי להגיע למאה בכל תחומי החיים הם יצטרכו להוציא מעצמם את הכי טוב שלהם. בעיניי, אחד התפקידים של בית הספר הוא להכין את הילדים לחיים. ומה מהווה הכנה טובה יותר לחיים מאשר המציאות? בסוף זה די פשוט - יש לך שגיאות? הציון יורד. אין לך שגיאות? תקבלי מאה. רוצה לקבל מאה? תלמדי.
וכאן אני מגיעה לבעיה השלישית. מטרה נוספת וחשובה שצריכה להיות בבית הספר היא - ללמוד. אחרי שעברתי על ההכתבה של הבת שלי, שאלתי אותה אם עכשיו, אחרי שראתה איפה טעתה ואיפה צדקה, האם היא יודעת לכתוב נכון את כל המילים. היא ענתה: ש"לא, אבל קיבלתי מאה". חוויית הצלחה? יש. ילדה מרוצה? יש. אנגלית? פחות. אז מה עושים? מפסיקים לפחד מכישלון, ומפסיקים לרמות את הילדים ואת עצמנו. מאה זה בלי שגיאות. ככה זה בחיים.
הכותבת, מנחת הורים בגישת שפר