פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מכל הדברים שבעולם: מרים ארזה ממצרים דווקא כלי נגינה

      בזמן שכל בני ישראל ארזו את מיטלטליהם במצרים והתכוננו לעזיבתה, מרים הנביאה ארזה דווקא תוף. במקום להכניס עוד סוודר - הביאה איתה את תוף מרים הנודע. פרשת בשלח ממדת איך החוסן של הנשים מלמד אותנו מסרים עד ימינו אנו

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      אני יוצא מכאן! (צילום: ShutterStock)

      בפרשתנו אנו נעמדים מול אחד הניסים היותר מופלאים - קריעת ים סוף. ישראל עוברים ביבשה והמצרים טובעים בים. כל ישראלי שמביט לאחור רואה את מעבידיו ומעניו יורדים למצולות. ואז פוצח משה רבנו בשיר - 'שירת הים' - וכל ישראל שרים עמו. לפתע, אחותו מרים שולפת לה את 'תוף מרים' ואחריה כל נשות ישראל, והן יוצאות בתופים ומחולות.

      מוזר. מהיכן באו התופים? מאיפה מרים הנביאה שולפת תוף פתאום? להזכירנו, ביציאת מצרים ארזנו את התיקים ויצאנו לדרך. מישהו אומר לעצמו בעת היציאה: 'אה, כמעט שכחתי... התוף'? הרי במקום של התוף אפשר להכניס עוד כמה קופסאות שימורים, או מעיל ללילות המדבר.

      בטוח יוצאים לגאולה

      מתברר שמרים הכינה את התוף מראש. מרים ידעה: אנחנו יוצאים לגאולה. נקודה. האמונה שלה בגאולת ישראל הייתה כל כך חסונה, כל כך טוטאלית - עד שהביאה תוף בידיעה ברורה שהיא תשתמש בו לשירה כלשהי שתביע את רגשי התודה על הישועה. ואכן הגיע זמנו של התוף.

      מרים מחברת אותנו לתודעה עצומה: 'אני עובר את זה. אני יוצא ממצרים. אני בן חורין'. לא אחת, אנו נמצאים במקומות בחיינו בהם אנו מביטים ואומרים: 'איך זה ייגמר? האם אשאר תמיד במקום הכאב? האם אני כלוא לעד ב"מצרים" שלי? ומה אם אכשל שוב'?

      מרים ונשות ישראל מאירות ומחברות אותנו אל נקודת הגדולה שבנו, ומרימות את מבטינו אל האופק, אל המעבר, אל העתיד. לצאת לרגע מה'כאן ועכשיו' שלעיתים מנמיך אותנו ומדגיש לנו שעדיין אנו עבדים ב"מצרים" שבחיינו - ולקחת בשתי ידיים את 'תוף מרים'.

      יש פה תודעה של החלטיות, של חוסן פנימי. אני אומר לעצמי: 'אני יוצא מכאן. לא יודע איך, לא ברור בדיוק לאן, אבל אני יוצא מכאן!'.


      מברך אותנו בתודעה של 'שירת מרים'.
      שבת שירה שלום.