פרשת בשלח: על מפלצות בחושך ופחדים

אז מה באמת הסיפור של פרעה? איך יכול להיות שמלך מצרים לא מצליח להבין את מה שכל כך ברור? איך בפרשת השבוע שוב ושוב הוא מגיע למסקנה שהמחיר על ההתעקשות שלו להשאיר את עם ישראל בעבדות במצרים גבוה מדי, ומיד אחר כך הוא חוזר בו ומתעקש? כמה מכות הממלכה שלו סופגת. עשר פעמים הייתה לו הזדמנות לצאת ממעגל השדים הזה - והוא לא ניצל אף הזדמנות.

פעם פחדתי ממפלצות. הייתי חולמת עליהן בלילות. פעם אחת אפילו ראיתי מכשפה בתוך החדר שלי, עד היום אני זוכרת איפה היא עמדה ומה לבשה. הפחד הזה ליווה אותי שנים, לא סיפרתי עליו לאף אחד. כולם ידעו שאני פוחדת מחושך ולא אוהבת לראות סרטי אימה. אף אחד לא העלה בדעתו איזה סרטים יש לי בראש. כשנאלצתי ללכת בערב ברחוב, הייתי מסתובבת אחורה לוודא שאף אחד לא עוקב אחריי, כשהגעתי למקום חדש בדקתי טוב טוב את השטח, לא נרדמתי בלילה, נמנעתי מכל מיני מצבים ומקומות שהגבירו את החשש. הפחד הזה הגביל אותי מאוד ולא נתן לי מנוח. העדפתי להישאר במקום מוגן ובטוח גם כששילמתי מחירים כבדים.

באיזשהו שלב זה חלף, היום אני מפחדת מדברים אחרים לגמרי, שוב ושוב אני מוצאת את עצמי נמנעת, מוותרת, מעדיפה את המקום הבטוח על פני סיכון מיותר ומאיים, אפילו אם אני משלמת עליו מחירים כבדים.

לא בטוח שהפחד הזה מביא את כולם לתחושת הזדהות, אני מכירה כמה אמיצים שלא מבינים על מה אני מדברת. פרעה, למשל, כנראה לא פחד מסיכונים, אבל יכול להיות שהוא הרגיש מאוים מדברים אחרים לגמרי. עבורם הוא שילם מחירים איומים, באופן פרטי ולאומי, עד הטביעה בים סוף.

אם נודה על האמת, כולנו עם פרעה, כל אחד והמפלצת שלו. כולנו מנוהלים בצורה כזו או אחרת מאמונות ותפיסות שיש לנו על החיים ועל עצמנו, כולנו בוחרים בכל רגע אם להתעמת עם המקום הכי מאיים, או להימנע ולוותר. כולנו משלמים מחירים על בחירות קלות במקום בחירות חכמות, תקועים באיזושהי משבצת בחיים ובטוחים שאין בלתה.

פנים ושמות שונים לאותה מפלצת. היא מחליפה צורה אצל כל אחד ואחת, אבל מנהלת את כולנו. זו לא מצליחה לעמוד על שלה, זה לא יכול לשמוע ביקורת, אחר אוהב שליטה. לכאורה, אין שום בעיה עם הרצונות האלה שלנו, השאלה היא מה קורה כשהם בסכנה. זו שלא יכולה לעמוד על שלה תעדיף לוותר שוב ושוב במקום להיכנס למלחמה, זה שלא יכול לשמוע ביקורת יקיף את עצמו רק באנשים שלא מפסיקים להחמיא, והאחרון ידאג תמיד להיות בשליטה.

המשמעות של הדברים ברורה, החיים שלהם יסתובבו באזור הנוחות, אפילו אם הוא יגבה מהם מחירים גבוהים. למשל, מי שמעדיפה לוותר עלולה לשלם על כך כלכלית, מי שמכור למחמאות תיפגע עד עמקי נשמתו מכל בדל של ביקורת, וזה שחייב שליטה יתערער לגמרי כשמשהו יצא מאיזון.

לא חבל? מי יודע מה פרעה פחד לאבד אם ישחרר את עם ישראל מעבדות לחירות, ומה הוא היה מוכן לאבד בשביל זה. מה אפשר לעשות? איזה סיכוי יש לנו, המכורים? יש לנו סיכוי. גדול. אם באמת נרצה ונהיה מוכנים לעבוד לשם כך.

1. השלב הראשון הוא לזהות את המקומות שאנו תקועים בהם. פעמים רבות מדובר בסך הכל במחירים על אזור הנוחות שלנו, והנה לנו כבר חצי דרך אל הפתרון.

2. לשאול את עצמנו בכל מקום תקוע: מה אנחנו מרוויחים? מה היינו מפסידים אם זה היה מסתדר? לדוגמא, אם היינו מוצאים עבודה היה עלינו להתחייב אליה, ומחויבות מפחידה אותנו מאוד. יכול להיות שבלי ששמנו לב במו ידינו תקענו את הגלגלים. לפעמים התשובה מונחת לפתחנו וברורה לנו, אך לעיתים קרובות לא נדע לתת מענה. מה יוצא לנו מזה? רק עוגמת נפש!

יש בתוכנו שני סוגים של רצונות, מודעים ושאינם מודעים. רצון מודע הוא זה שאנו יודעים להגדיר, קוראים לו בשם ומבינים אותו. לעומתו, רצון לא מודע קיים בתוכנו בלי שנדע. הוא מנהל אותנו בשקט ומפריע לפרוץ את הגבולות של עצמנו. המפתח לשינוי הוא היכולת להעלות למודע את המקומות הלא מודעים שלנו. לפעמים צריך בשביל זה עזרה, כך נוכל להתחיל לנהל אותם במקום שהם ינהלו אותנו.

3. אחרי שזיהינו מה אנו מרוויחים ומה המחיר שאנו מוכנים לשלם, יש ביכולתנו לבחון שוב את הבעיה ולבחור מחדש באופן מודע. האם אנו מעוניינים להמשיך להישאר באיזור הנוחות שלנו, או שאנו בוחרים לוותר על הרווח המפוקפק שנדמה לנו שהיינו חייבים, ולהרשות לעצמנו לצאת משם.


הכותבת מנחת הורים ויועצת זוגית בגישת שפר מחברת הספר "עבודת קיץ" (מודן)