עוד שבת סוערת מתקרבת אלינו עם כמויות גדולות של גשם ועם המשפט שאף פעם אי אפשר לדעת אם אכן יתממש: "ייתכן שלג בערי המרכז". הדמיון כבר עובד שעות נוספות. ילדים מתרוצצים בין בובות שלג, כוס תה מהבילה ביד, והחמין של שבת שפשוט אי אפשר בלעדיו.
תוך שאנו חולמים על שלג, כדאי להיזכר מה קרה כאן לפני 70 שנה בדיוק. ב-5 בפברואר 1950 אירע אירוע השלג הנרחב ביותר בארץ ישראל מאז החלו המדידות המטאורולוגיות ב-1870. אירוע שלג בסדר גודל כזה לא חזר מאז. במהלך האירוע ירד שלג ברוב חלקי הארץ, כולל מישור החוף והנגב. עיתון "דבר" דיווח כי כל תושבי תל אביב מגדול עד קטן יצאו לרחובות, ובנות העיר שלא ראו שלג מימיהן קראו: "יופי חי!". השלג לא חדל לרדת כל אותו היום. כביש החוף נחסם בשעות הצהריים, ורק לעת ערב הצליחו שתי משאיות לעשות את הדרך שבין חיפה לתל אביב.
גם היום, למרות שחלפו 70 שנה, אירועים חריגים של גשם ושלג בחורף - במדינה שהיא שטופת שמש בדרך כלל - תופסים את ראש מהדורות החדשות, לעיתים לצערנו זה נגמר גם באסונות. למרות כל זאת, חשוב לזכור את מה שלמדנו השבוע על הגשם בדף היומי.
מעמד העל של הגשם
כשמסבירים לנו חכמי התלמוד מדוע האמירה "משיב הרוח ומוריד הגשם" מופיעה בתפילה בברכת "מחייה המתים", הם משווים את ירידת הגשם לתחיית המתים. ההסבר העמוק לכך הוא שהגשם מחייה את האדמה ואת הצמחים, ואלו לא פחות נחשבים מבשר ודם.
נראה שבמיוחד בימינו אלה, ימים בהם נדרשת מאיתנו מודעות יותר גבוהה לשמירה על הסביבה, האדמה והצומח, המסר הזה נראה חשוב מתמיד. אם במוזיאון וויטני בניו יורק תופסת תערוכה של ירקות (כן, ממש כך: עגבניות ומלפפונים באמצע המוזיאון) את כל תשומת הלב של המבקרים, הרי אין יותר מעובדה זו כדי ללמד אותנו על ההירארכיה החדשה - הצומח חשוב לא פחות מהאדם.
אז אם יהיה לנו קצת קר השבת והשמש תיעלם לנו לכמה שעות - אל לנו לקטר. כדאי לזכור את מה שלימדונו חכמינו על מעמד העל של הגשם.
חמין טעים ושבת שלום,
צחי.