שעת אחר הצהריים מאוחרת. השמש נוטה לשקוע וצללי העץ הירוק נראים מבעד לחלון. דן (שם בדוי) שוקע בתוך הכורסא. הוא נראה מדוכדך, עייף ומהורהר. "חשבתי שטיפול פסיכולוגי הוא מהיר", הוא אומר. "אין לי כל כך סבלנות לתהליך שאנחנו מדברים עליו, פתאום אני קולט שאני אשכרה צריך לעבוד על עצמי, אי אפשר לקחת איזה כדור וזהו?". אז זהו. שלא. לא לכל דבר מתאים כדור. כדורים הם טובים ועוזרים מאוד כשצריך. אך הם לא באים במקום התפתחות נפשית.
שאלתו הכואבת והאופיינית של דן משקפת הלך רוח אינסטנטי שבו אנו מתקשים לדחות את הצורך בסיפוק מיידי ומהיר של צרכינו ומאוויינו. התרגלנו לקצב מהיר של דברים: אוכל מהיר, נסיעה מהירה, כתיבת וואטסאפ מהירה, דייט מהיר, סמס לרב במקום להתעמק, טינדר, מוזיקה קצבית ומהירה ועוד.
הקצב של המאה ה-21 הוא מהיר, שטחי, זורם ומיועד כולו לחסום מהר את הרעב לאוכל, קירבה ואינטימיות, יידע והשכלה (לא צריך באמת להעמיק כי הכל נמצא בויקיפדיה ובגוגל).
הנפש לא מתמלאת
אבל דומה כי לחסימה מהירה זו יש מחיר. הנפש לא מתמלאת. היחסים המהירים והזמינים לא מחליף את הצורך האנושי לקירבה ואינטימיות. הנפש זקוקה להבשלה ולתהליך מעמיק יותר שדומה כי איבדנו אותו. אתמול דנה (שם בדוי) הביעה חשש בטיפול כי היא איבדה כל קשר לקשר אמיתי קרוב ואינטימי. חוששת שאיבדה את היכולת לאינטימיות. שכחה מה זה. המפגשים המהירים והמזדמנים עם גברים וקיום היחסים בסוף המפגש הראשון או מקסימום השני מביאים לסיום מהיר של הקשר תוך מספר מפגשים היות ושום דבר לא מתפתח. הצרכים רק נחסמים או נסתמים אבל לא מתפתחים. דנה בת 35 ומשקיפה על חייה ובדאגה: "מה, כך יהיו חיי מעתה והלאה? רק קשרים מהירים, שטחיים ומתחלפים? לא רוצה לחיות כך".
ט"ו בשבט הוא החג שמזמין אותנו למחשבה ולהתבוננות פנימית. הוא מזמין אותנו להתבונן בתהליכים הפנימיים והאיטיים שמפרנסים את הנפש. טיפול פסיכולוגי דומה להתפתחותו של עץ. עץ מתפתח לאיטו. מהגלעין שבאדמה ועד לנתינת הפירות שלו חולפות שנים. ההתבוננות בצמיחה האיטית של העץ והציפייה הסבלנית לבשלותו עומדת בסתירה לאותה נטיה ההיפראקטיבית של דורנו הדורשת שהכל יהיה אינסטנט. ננסה לדמיין (ואני מאמין שלא ירחק היום) שבו נוכל לטעת יער שלם, גינה או חורשה ביום אחד. היינו רוצים זאת? שוו בנפשכם שהיינו פוסחים על שנות הילדות והילדים הנולדים לנו יהיו תוך מספר שעות בני 25. היינו רוצים לוותר על התהליך המופלא של גידול ילדים? של התבוננות בהתפתחות המפעימה שלהם וליווי של הרגעים הכואבים והמאושרים? איזה עולם משעמם יהיה לנו לו הילדים היו נולדים אינסטנס.
שוו בנפשכם את האובדן שהיה כרוך בשתילת אינסטנס עצים. כמה רוך ואהבה יש בגידול של עץ. הטיפול בו. הדיבור הפנימי אליו. הנוותר על כל זה? ט"ו בשבט קורא לנו להתבונן בעצמינו להיות סבלניים לעצמינו כמו בגידול של עץ. להכיר בצלקות שלנו בצד הצמרות שהגענו אליהם ולזכור תמיד שאין אנו עץ בודד אלא עץ אחד מתוך קבוצה גדולה של עצים שרוצה מגע וקירבה.
אסיים במאמר הקצר והיפה של מרטין בובר על שתי צורות ההסתכלות באילן (ובאדם). בחינת אובייקט (אני-לז) או סובייקט (אני-אתה).
הריני מסתכל באילן | מרטין בובר
הריני מסתכל באילן
יכולני לראותו בחינת מראה. עמוד קפוא אפוף אורה, או ירוקה ניתזת השקויה ענוות חן של כחול אשר לרקיע הכסף.
יכולני לחוש אותו בחינת תנועה. גיד שופע בגזע הדבק ושואף אל על.
יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר ולחוש את הגידול עצמו שבחביון האפלה.
יכולני לשייך אותו למינו וסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחדי, לראות מה מבנהו ומה אורחות חייו.
יכולני לפסוח פסיחה גמורה על ייחודו וצביונו, ושוב לא אראה בו אלא מבע לחוק בלבד, מבע לחוקים שלפיהם מתיישבים והולכים בלי הרף ניגודי כוחות שאינם פוסקים, או מבע לחוקים שלפיהם מתערבים החומרים ומתפרדים.
יכולני להקלישו ולהנציחו כדי מספר, כדי יחס מספרי בכולו, בכל אלה אין האילן אלא עצם לנגדי. מקומו לו וזמנו לו, סוגו עמו וטיב לו.
אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפסתני. ואין צורך כל עיקר, שאהיה מוותר על שום דרך מדרכי ההסתכלות שלי. אין דבר שאהיה חייב על היסח עין ממנו, ואין דעת שאהיה חייב על שכחתה. אל הכול, מראה ותנועה, מין וטופס, חוק ומספר - כולם בו, מאוחדים ללא הפרד.
כל מה שמגופו של אילן הוא כלול בתוכו, צורתו ומוכניות שלו, גווניו וכימיה שלו, שיחו ושיגו עם יסודות בראשית ושיחו ושיגו עם גרמי שמים, והכול בשלמות אחת.
אין האילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח המדמה שלי, לא יקרת חליפות רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו - אלא באופן אחר.
(מתוך בסוד שיח, אני ואתה - חלק ראשון)
דר. דוד זוהר הוא פסיכולוג קליני המטפל בתל אביב