ההורים הצטרפו לויכוח של הצעירים בבית הספר הירוק

סביב השולחן יושבת קבוצה של בני נוער. שלושה בנים, ארבע בנות. שני מורים יושבים לא רחוק ומאזינים לדיון. מסביב לשולחן גם שני אבות ואמא אחת. הדיון שהתחיל מדף מקורות די סטנדרטי לט"ו בשבט שעוסק בשאלה האם העולם ניתן לאדם לשימושו או כייעוד ואחריות לשמירה עליו - התגלגל מהר מאוד לשאלה האם בעלות על חפץ מתירה לאדם לעשות בו ככל העולה על רוחו. ויכוח מתלהט בין הצעירים. ההורים ששומרים רוב הזמן על שתיקה, לא מסוגלים להתאפק ומעלים שאלות הנוגעות לאחריות של הצעירים כלפי הבית שבו הם עצמם גרים, מידת השותפות והאחריות שלהם.

השיח מתגלגל הלאה למחוזות של התחשבות, ערבות וקשר בין ילדים והורים. התמונה האוטופית הזאת היא מציאות די שגרתית בתיכון רוגוזין בקרית אתא. בית הספר השש-שנתי הוא מהגדולים בארץ ואחת התוכניות המיוחדות המתנהלות בו כבר למעלה מ-20 שנה היא 'בית מדרש'. בית המדרש נוסד הרבה לפני שהחלו לדבר במחוזותינו על 'הדתה'. אורלי בן הרוש, סגנית מנהלת בית הספר, בעצמה תלמידת עבר ברוגוזין, מספרת כי בית הספר ראה מאז ומעולם בתחום הזהות היהודית חלק אינטגרלי מתכנית הלימודים.

"רוגוזין הוא אמנם בית ספר ממלכתי, אך אנחנו רואים חשיבות בהקניית מעגלי זהויות שונים, אם זה ברמה הלאומית הישראלית, הקהילתית, האישית וגם זו היהודית", היא אומרת. "בית המדרש הוא פרויקט שנולד מתוך הכרה שהמקורות מספקים לנו ידע נרחב ורלוונטי לדילמות שאנו מתמודדים איתן גם כיום. גם אם לא תמיד מוצאים תשובות בפנים, עצם הלימוד מעניק פרספקטיבה תהליכית וכיווני חשיבה. זה מדהים איך בכל פעם אנחנו בוחרים נושא ומוצאים את הקשר לארון הספרים היהודי. המפגשים לרוב הם סביב מעגל השנה. כך למשל בחנוכה דיברנו על מרד ככלי להובלת שינוי, לקראת חגי תשרי עסקנו בסליחה בין אדם לחברו, ט"ו בשבט מתכתב מאוד עם בית הספר שמוגדר "בית ספר ירוק מתמיד" ששם דגש על נושא הקיימות וכך הלאה".

מי שמסייע לבית הספר עם התכנית היא עמותת "אל עמי - אל עצמי" המובילה תוכניות זהות יהודית ומנהיגות במערכת החינוך. נתנאל בן אליהו, אחד ממנחי התכנית בבית הספר, מכשיר במסגרת תפקידו נציגים מטעם התלמידים כמובילי שיח בתוך קבוצות הלימוד בבית המדרש.

"ברוב בתי הספר בארץ עורכים פעילויות רק במהלך שעות הלימודים משום שיודעים שקשה להביא את התלמידים ובוודאי את ההורים לפעילות בשעות שלאחר מכן", הוא אומר. "אני מלווה צוותים חינוכיים ומנהלים בשנים האחרונות ורוב הזמן השאלה שמעסיקה אותם היא איך מחזיקים את ההורים בפעילויות כך שלא ישעמם להם. הגישה היא שאם אין אטרקציה או פעילות בומבסטית הורים פשוט לא יבואו, או לחילופין יעזבו באמצע. מבחינה זו פרויקט בית המדרש של רוגוזין הוא תופעה. שתכנית כזאת תרוץ עשרים שנה בבית ספר תיכון ממלכתי חילוני? אין דברים כאלה".

אז איך בכל זאת זה קורה?

"יש המון חשיבה על תכנים והתאמה שלהם לסוגיות שמעסיקות גם את הנוער וגם את ההורים. בחנוכה למשל, כשעסקנו במושג המרד, דברנו על מרד נעורים. שאלנו את ההורים האם הם מרדו בעצמם כשהיו בגיל ההתבגרות? לאור התשובות נשאלה השאלה איך אנחנו מגיבים לבדיקת גבולות מצד הנוער. התפתח שיח מדהים בשיתוף ילדים, הורים ומורים. בקבוצה שבה ישבתי השיח נגע בכעס שנוצר באותו בוקר סביב מבחן כלשהו. הדיון אפשר פתאום לכל הסיטואציה לעבור עיבוד דרך לימוד, מה שהעניק משמעות והבנה מחודשת. זאת אולי חלק מהתשובה מדוע המעגלים של ההורים שמגיעים רק הולכים וגדלים.

אין היום הורה שלא מבין שאין תחליף לקשר בלתי אמצעי עם הילד. היום רוב השיח שלנו עם הנוער הוא טכני-יעיל: מתי אתה הולך, חוזר, אוכל, ישן. אומרים שלום וביי כשכמעט אין הזדמנות לשיח מעמיק יותר. בית המדרש מאפשר פלטפורמה שכזאת. בהתחלה זה לא טבעי. יש ילדים שמתפדחים מכך שההורים שלהם בוחרים להגיע, אבל תמיד נוצר משהו חדש. לפעמים הילד או הילדה ישתקו כי הם קצת מתפדחים. אבל ההורה רק מעצם זה שהוא שומע את החברים של הילד או הילדה שלו, איך הראש של הנוער עובד, זה מעניק כיוון וכלים לשיח מאוחר יותר עם הילדים".

גם אורלי בן הרוש מחזקת את הדברים ומספרת על תגובות חיוביות רבות ושיח בין-הורי שנולד מתוך מפגשי בית המדרש. "אני חושבת שהורים הבינו שיותר מכל מדובר בהזדמנות לזמן איכות עם הילד. לשמחתי השיח מוליד גם מעגלי שיתוף חיוביים בין ההורים עצמם. למפגשים הללו מגיעים חברי הנהלת ביה"ס, מחנכות, מורים ונציגים מהעירייה. כלומר מדובר בהרבה מעבר ללימוד. זוהי נקודת מפגש קהילתית. אחת הדמויות שכמעט תמיד מכבדת אותנו בנוכחותו הוא רב העיר, הרב חיים דיסקין. זה פשוט מדהים לראות עד כמה התלמידים קשורים אליו, וכל זה על אף שהוא נראה ומייצג משהו שונה. הוא מעודכן, תמיד מחבר את הדברים לכיוון הומני-אנושי מה שמקל על החיבור. הנוער ששומע אותו ממש מתאהב בו. אני עצמי אישה לא דתייה אבל אני מתרגשת כל פעם כשאני מקשיבה לו".

איך מצליחים לתווך מושגים כמו בית מדרש וחברותא בעידן החשש מהדתה?
"אני חושבת שכשמבינים את החשיבות בחיבור התלמיד למורשת, לתרבות ולהיסטוריה, נולדת הכרה שאי אפשר להשלים את הדברים הללו בדרך אחרת. קיימנו לאחרונה מערך בנושא צדקה. באופן טבעי זה התחבר לתלמידים לחוויות שהם מכירים מהחיים. יש אצלנו תלמידים שבמסגרת המעורבות החברתית מתנדבים בבית חב"ד המקומי באריזת חבילות מזון לנזקקים. פתאום המילה 'צדקה' התחברה להם עם מוערבות חברתית, אזרחות טובה והתנדבות. לפני שמדברים על הדתה, כדאי לשים לב שקודם כל אנחנו אזרחים במדינה ובקהילה והיהדות מלאה בהתייחסויות לכך".