"רק סוסים הולכים באמצע הרחוב, בני אדם הולכים בקצוות". ניתן לומר שאמרתו זו של הרבה מקוצק מאפיינת את כל מהות דרכו ודרך חסידיו, הוא שנא בינוניות וחתר לאמת חסרת פשרות. הפחד הגדול מכל הוא ההונאה העצמית והגאולה אינה יעד עתידי כי אם בפשטות הינה האותנטיות של האדם אל מול עצמו, בדרך חתחתים מייגעת.
כאשר עזבו את טומשוב נדדו החסידים והרבי מעיר לעיר בדרכם לאכסניה החדשה. בכל מקום שהציעו להם אנשי העיר שיבואו להתיישב, אמר הרבי לא. יום אחד הגיעה השיירה לעיירה הקטנה קוצק. אנשי העיירה, ביידעם את התנהגותם המוזרה של חסידי רבי מנדל, ביקשו לגרש אותם מעירם, ידו עליהם אבנים ושיסו בהם את כלבי העיר. רבי מנדל זקף את גבות עיניו, חייך חיוך של ביטול ואמר למקורביו:
"אנשי העיר הזאת נראים בעיני. הם מגלים מסירות נפש למען דבר הנראה בעיניהם כאמת. עיר שזורקים בהם אבנים - עיר היא! כאן נשב!"
מסופר על חסיד מחסידי קוצק ששכב במיטתו וחש ברע והסתובב לעם ואמר: "היצר הרע מפתה אותי עכשיו שאגיד קריאת שמע ויגידו עלי שיצאה נפשי באחד" (דבר שהיה נהוג לומר על צדיקים מופלגים). הלכו וסיפרו לרבי מקוצק, ענה: "ובכל זאת ניצחו היצר, כי מה לו לספר את זה לכולם".
"הדרך שלך לא מוצאת חן בעיני"
בקוצק רווחה אמרה, כי בתוך כל אדם, במסתרים שבו, יושב גנב במחתרת, והדברה השמינית - לא תגנוב - אין פירושה לא לגנוב מאחרים. כאן פרשו לא תגנוב: אל תהא גנב. כלומר אל תגנוב את עצמך.
הרבי מקוצק לא השאיר אחריו כתבים, מלבד מכתב אחד קצר לרבי יצחק מאיר אלתר משנת תקפ"ח (1828). על פי המקובל, לפני מותו ציווה לשרוף את כל כתביו ולא נשאר לנו מאיתו כי אם סיפורים מפה לאוזן שנהפכו לאגדה ומיתוס. כחידה היה האיש בחייו וכחידה נשאר מקץ מאה שנה להסתלקותו.
בעוד שהחסידות, בדגש על מייסדה, הבעש"ט, התמקדה בלהעצים את מידת הטוב שבכל אדם, בכל מקרה ובכל דבר שבעולם, הרבי מקוצק הדגיש כל הזמן עד כמה החתירה לאמת רחוקה מהאדם אם לא בלתי אפשרית. דרך חייו הייתה תובענית והציבה רף גבוה, אף בלימוד. מסופר שמי שלא העלה סברא במשך שלושה ימים הוצא מבית המדרש. אך לא לשם מצויינות הרף הזה הוצב, כי אם מחתירה קיומית מיוסרת אחר הבלתי נודע. ציטוטיו מראים את החרדה, הניכור, הבדידות והתוהו הקיומיים והוא מעיד על עצמו כי "עומד אני ברגל אחת ברקיע השביעי וברגל השניה בשאול תחתית". וחסידיו מצטטים אותו: " אדם נברא יחידי, וחייב תמיד להשאר ביחידותו".
עוד כשהיה הרבי מקוצק איש צעיר ובא ללובלין, אמר לו החוזה: "הדרך שלך לא מוצאת חן בעיניי, היא מובילה למרה שחורה", ובכך צפה שדרכו של הקוצקאי תעמוד בסתירה לשיטתו של הבעל שם טוב.
דרכו לא יועדה לרבים, והוא לא ביקש בהם. "אין רצוני להרבות בתלמידים," אמר, "רצוני בשלוש מאות אברכים שכל אחד מהם יחבוש עלה כרוב לראשו, יתאזר באבנט של קש, יעלה על גגות העיר, יחווה את אצבעו כלפי מעלה ויכריז: ה' הוא האלוהים"
לאחר עזיבתם של חלק מתלמידיו, נכנס לחדרו בערב שבת, התעטף בשתיקתו ולא יצא ממנו עד מותו במשך כמעט 20 שנה.