בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה חדשה, ילדים שתובעים את הוריהם בבית משפט, בגיל צעיר או כבוגרים. החל מכאלו שחשו בילדותם תחושת נידוי או הזנחה, דרך אלו שטוענים שהוריהם חייבים לממן את לימודיהם, וכלה בתובעים את הוריהם על שילדו אותם נמוכים או עם שיער בצבע ג'ינג'י.
האופנה הזו שהחלה בארה"ב והתפשטה לכל העולם - מניחה בפנינו מראה לא מחמיאה על מערכת היחסית הבין דורית. אם בעבר ילדים היו מלאי כבוד והכרת הטוב כלפי הוריהם, היום המצב הפוך. התחושה היא שילדים חיים בתפיסה שההורים לא נתנו להם מספיק במקרה הטוב, או הזיקו להם, במקרה הגרוע יותר.
כשמתבוננים בעשרת הדיברות שמופיעות בפרשה של השבת שחלפה לכאורה משהו חסר. ליד הדרישה: "כבד את אביך ואת אמך", אין שום דרישה מהצד השני. לא כתוב: "כבד את ילדיך, שמור עליהם מכל משמר, תן להם כל מה שיש לך." מעניין לראות שהדבר שמעסיק ביותר את ההורים של ימינו - לא נמצא שם, נדמה כאילו העיקר חסר מן הספר.
מה המשמעות של העובדה שרק הילדים מצווים בכבוד הוריהם, ולא להיפך? ויותר מכך, איך התהפכו היוצרות? כיצד הפכנו לחברה שלא מצפה מהילדים לכבד את הוריהם, ורק דורשת מההורים לתת לילדים בלי גבול?
מפסידים פעמיים
אם נודה על האמת, מה שקורה בבתי המשפט הוא רק קצה הקרחון של המתרחש בשטח. תרבות המערב שמה את הפרט במרכז. מאנשים שדואגים לכלל הפכנו להיות לכאלה שדואגים לעצמנו. במקום להרגיש חוליה בשרשרת אנחנו בטוחים שהכול מתחיל ונגמר אצלנו. האווירה הזו מחלחלת לדור הבא, ובגדול. במקום שהילד יישא עיניים כלפי הוריו וישאף להמשיך את דרכם מתוך כבוד, הוא חי בתחושת "חייבים לי" ו"מגיע לי". במקום שדור ההורים יציב ציפיות ויעדים לדור הבא, דור הילדים הוא זה שמציב רף ציפיות גבוה כלפי הוריו.
כולנו מפסידים פעמיים. ראשית, ההורים לא עומדים ברשימת הציפיות הארוכה והבלתי אפשרית שמוטלת עליהם, ופעמים רבות עלולים להרגיש תחושות קשות של אשמה וכישלון. שנית, הילדים לעולם לא מסופקים, ובטוחים תמיד שמגיע להם יותר. לא צריך להגיע לבית משפט כדי לבחון את זה, מספיק לראות מה קורה אצלינו בבתים. הסמכות ההורים מתערערת, ותחושות התסכול של הילדים גוברות. באופן פרדוקסלי, ילדים שגדלים בתחושת "חייבים לי" רחוקים מאוד מאושר. תסכולים, אכזבות ועצבות עלולים להיות מנת חלקם, ומשם הדרך לבית המשפט קצרה. המחיר שכולנו משלמים כחברה גבוה מאוד. לא לזה פיללנו.
ההדרכה הראשונה אותה קיבלנו כעם מלמדת אותנו את הסדר הנכון והישר של חברה מתוקנת. עשרת הדיברות מזכירות לנו איפה היינו ולאן כדאי לנו לחזור. מבנה משפחתי היררכי מסודר, בו כל דור נושא עיניים לזה שלפניו, מכבד אותו ומחויב אליו. ציפייה שילדים ישתפו פעולה עם הוריהם, ולא להיפך. כבוד למי שהיה כאן לפניי והביא אותי לעולם, רצון לשמוע את עצותיו ולגמוע את תוכחותיו. כשנצליח לצפות מילדינו ליותר כבוד והערכה, ויחד עם זאת, לבחון את המקום שלנו מול הורינו - נדע שאנחנו בדרך לשם.