מערכת החינוך מייצרת טרנסג'נדרים בגלל הדיבור הגברי שלה

בהיותי ילדה, אי שם בשנות ה90, למדתי בבי"ס דתי מוכר במרכז הארץ. כיאה לבי"ס דתי, הלימודים היו רוב הזמן בכיתות נפרדות לבנים ובנות, וההפסקות יחד עם כולם. מורותיי בכל השנים הקפידו לרוב לדבר אלינו - התלמידות - בשפה של בנות, אך למרות זאת אוזני קלטה לא מעט פעמים בהן פנו אלינו בלשון כללי של בנים: "בסוף השיעור האחרון, כולם מרימים את הכיסאות ומנקים את הסביבה שלהם", "תלמיד שחוזר מאוחר מההפסקה, יצטרך להשלים אותה על חשבון ההפסקה הבאה", ועוד. מה גם שבדפי העבודה והמבחנים השאלות היו מנוסחות תמיד בלשון זכר, "הסבר", "צטט", "הוכח", "ציין" וכו'.

נו, יאמרו המצקצקים, אלו הכללים של השפה העברית. לשון סתמי - זכר, לשון כללי - זכר. למה לסבך את הלשון העברית? אכן, אין כוונתי לסבך עוד יותר את השפה העברית. לא זו המדוברת, ולא זו הכתובה. אם הלימודים היו מתנהלים בכיתות מעורבות, לא הייתי מטריחה את הצוות החינוכי להכין שני סוגים של טפסי בחינות או דפי עבודה שיתאימו לכל מין. גם אינני סוברת שיש כאן קונספירציה של המין הגברי השולט על המין הנשי המדוכא. לא הגעתי מבית גידול רדיקלי כלשהו, ובטח לא התוודעתי לקיומן כשהייתי ילדה. אך

למה כן התוודעתי? לזכרונות. הזכרונות, בהם תמיד ראיתי את עצמי בזהות של גבר. מדברת בקול של גבר (או כך לפחות היה נדמה לי), מדברת עם חברותיי על עצמי כגבר ("התחלתי לאכול באמצע השיעור כי כשאתה רעב אין לך כוח לחכות לצלצול"), מייצבת את העמידה שלי כשל גבר, מבטאת רגשות "כמו גבר", שפת גוף של גבר, משחקת משחקים "של גבר" (הייתי בנבחרת הכדורסל של השכבה!), מזדהה עם דמויות גבריות בסרטים שראינו, מביטה על המציאות בעיניים של גבר, מדמיינת את בניי שיהיו כדמותי. גם שהייתי יוצאת לייצג את ביהס בתחרויות ריצה, ראיתי את הכוח והיכולות שלי כשל גבר.

יהיו שיאמרו שטרנסג'נדריזם הוא מולד. אך במקרה הזה, זו הייתה השפעה סביבתית לחלוטין. הרי כל היום שמעתי שמדברים ומתייחסים אליי כאל גבר. אז איך ילדה קטנה שכמותי אמורה להסתכל על עצמה, אם לא כאל גבר בפונטציה?

כיום, כשאני בעצמי כבר אמא, עם שתי בנות מקסימות, התרגשתי יחד איתן לקבל את תעודת מחצית השנה. גם הן, כמוני, לומדות בבי"ס דתי, בעל רמה גבוהה וצוות חינוכי משכמו ומעלה. גם אצלן, הלימודים בכיתות נפרדות. והנה מה רואות עיני? יחד עם התעודה (שמרווה המון נחת, תודה לאל), היה מצורף דף הערכה עצמי של התלמידה. תלמידה! בת, נקבה. אז מדוע כל הניסוח היה מופנה ללשון זכר?

ואני תוהה לעצמי, במוסדות חינוך בהם תלמידות לומדות בכיתות של בנות בלבד, מדוע לא לפנות אליהן בשפה שלהן? מדוע לא לתת להן תחושה שמדברים אליהן, שרואים אותן? שהן ראויות להתייחסות בפני עצמן, ולא כאל נלוות לשאר התלמידים? מחקרים מראים כי תלמידות אשר נבחנו מתוך מבחנים בהם לשון הפנייה הייתה בלשון נקבה, הגיעו להישגים גבוהים יותר משמעותית, מאשר תלמידות אשר נבחנו ממבחנים בהם לשון הפנייה הייתה זכר. והאמת, זה גם נשמע הגיוני.

השפה שלנו - השפה העברית, לשון הקודש - היא שפה עשירה מאוד, שלא בכדי, מייחדת שפת דיבור ולשון פנייה והתייחסות למין הנשי. בואו נעזר בה ונמנף את הבנות שלנו לממש את היכולות הטמונות בהן.


שירן בנג'י-רבינוביץ היא דוקטורנטית לחינוך ומגדר, ועמיתה בצוות המחקר של תנועת "שוברות שוויון".