כותבת מהלב: חיבוק של מן

יש איזה קסם מיוחד בחברי ילדות. כאלו שמכירים אותנו עוד לפני כל השריטות שהחיים עשו לנו ולפני המסיכות שבחרנו לעצמינו כדי להתקדם ולהיבנות. יש שם משהו נקי. טהור. יותר פשוט וחשוף.

אחת מהן איבדתי אי שם כמה שנים אחרי שסיימנו תיכון ביחד. היא איבדה אח, ואני איבדתי את היכולת להיות שם עבורה, וככה נותק לו הקשר. לפני שנה היא איבדה את אמא שלה, ואמרתי לעצמי שהפעם אני שם. באחד מהשבועות הכי עמוסים שלי חשבתי לתת קפיצה לחמש דקות, לחבק ולהמשיך הלאה. הגעתי ונתתי חיבוק, ועל הדרך נשארתי לשלוש שעות של שיחה.

כמה היה לנו להשלים. שנים שבהן הספקנו לבנות ולהחריב ולבנות עולמות שלמים. נזכרנו בסנדביצ'ים של החברה שישבה לידי, כאלה שמנים ומפנקים כמו שרק אבא שלה ידע להכין, בהברזות משיעורי היסטוריה (גם מכל השאר הברזנו אבל זה כבר נושא לטור אחר) ב"מקרר של שורץ" - המקרר בבית הוריי שתמיד תמיד היה מפוצץ בכל טוב כאילו הם מגדלים בית יתומים שלם אצלם על הגג. פתאום התחדש לנו הקליק. איזה כיף ככה ברגע לזכות שוב בחברת ילדות שחוזרת לחיי.

עברה שנה, והיא התקשרה להזמין אותי לשיעור ליום השנה של אמא שלה. אמא שלה נפטרה במוצאי ט"ו בשבט. היא כל כך אהבה את ארץ ישראל שלא רצתה לפספס עוד ט"ו בשבט אחד כאן בעולם. בחרתי לדבר שם על דור המדבר והדור הנכנס לארץ ישראל. יש בו בדור המדבר משהו חסר אונים, תלוי ועומד בניסים של אלוהים. אם אין מן הם יגוועו ברעב, אם אין עמוד ענן ביום לא ידעו לאן ללכת, ואם אין עמוד אש בלילה, יקפאו מקור. יש בו במדבר משהו מלא באלוקות וריק מאדם, מלא בפלאי הבורא וריק מעוצמה אנושית. ואחרי 40 שנה כשהם נכנסים לארץ פתאום הם מגלים את עצמם, את היכולת שלהם לחרוש את האדמה, לטעת עץ, לבנות בית.

הגשר הזה בין המדבר לארץ ישראל הוא המעבר מ-0 ל-100 שעובר דרך מימי הירדן וזקוק לשילוב והדדיות בין האל לאדם. בין העשייה האנושית שלי למטה וברכת השם מלמעלה. אולי בעצם כל רגע במציאות שלנו הוא בדיוק זה, הגשר הקריטי הזה ביננו לבין כוחות חזקים ועליונים מאיתנו.

את הערב ליוו שתי נשים מיוחדות ומוכשרות במיוחד בנגינה ושיר, וכשהן הגיעו לשיר הסיום, 'עלה קטן', נעמדתי ליד האבא. כשהגיע הפזמון הוא התכופף ובכה, כאילו כל הכאב והאובדן של שנה שלמה על אשתו שכנגדו מתרכז לו ל4 שורות של קסם שיצר ישי לפידות; "תחזיק חזק עלה קטן שלי, כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר, ורוח סער וסופה קרה, תזכור ותתחזק אני איתך."

כולנו רוצים וצריכים חיבוק מלמעלה, בדיוק כמו עמ"י שנכנס לארץ ומקבל לידיו מציאות שחדשה לו, שמצד אחד תגלה בו את כל תפארת עצמיותו ועשייתו ומנגד תטיל עליו את כל כובד האחריות. כמו אז גם היום.

הערב הסתיים. קיבלתי עציץ, רק כדי לזכור שצריך לטפח כדי לצמוח ולהצמיח. וחברת הילדות בה זכיתי מחדש? היא כבר שלחה לי כמה שעות מאוחר יותר תמונות של יום שישי משוק מחנה יהודה. ואני עניתי לה שנהניתי מעוגת הגבינה שלה עם הקפה של שישי בבוקר. כי אין כמו חברי ילדות. משהו שם נשאר חשוף תמיד, והכי אמיתי.