מדי פעם אני מרצה במקומות שונים. במסגרת אחת ההרצאות האחרונות שנתתי, סיפרתי את הסיפור הבא: "אחת לחודש, בדרך כלל לקראת ראש חודש, אנו יוצאים כמה חברים עם נגן קלרינט ידוע לנגן ולשיר לחולים בבית החולים הדסה עין כרם. בדרך כלל המחלקה שבה אנחנו מרגישים הכי משמעותיים היא המחלקה האונקולוגית. לפעמים מספיק שיהודי אחד שחולה במחלת הסרטן ירגיש קצת נחת וקצת הרגשה טובה - זה שווה את כל הנסיעה וההגעה שלנו לבית החולים.
בדרך כלל אנחנו מגיעים בערב שבת ושרים עם החולים שירי שבת, שהם השירים שהכי מחזקים את נשמותיהם של החולים. באחת הפעמים כשהגענו למחלקה ראינו סביב אחד החדרים המולה גדולה והרבה מאוד אנשים בכניסה לחדר. מאחר ששני הוריי נפטרו ממחלת הסרטן הבנתי מיד מה ההמולה הזאת מסמלת. כנראה שכל המשפחה הגיעה להיפרד מאחד מבני המשפחה.
רק ידיד נפש קטן
כל החבורה שלנו עקפה את המשפחה בעדינות, ואני ברוב חוצפתי ניגשתי ישירות לכיוון החדר, לפני שהספקתי להיכנס ניגשה אלי אשה אחת ואמרה לי "תודה, אבל לא תודה. אבא שלנו נמצא ברגעיו האחרונים, הגענו כל המשפחה להיפרד ממנו ולא שייך עכשיו נגינה." הסתכלתי על הבת של אותו יהודי ואמרתי לה: "ערב שבת היום, אולי 'ידיד נפש'?" לא הבנתי מאיפה היתה לי החוצפה להגיד את המשפט הזה, ולא הבנתי מדוע יצא דווקא השיר והניגון 'ידיד נפש' אותו לא שרנו באף חדר. היא הסתכלה עליי וענתה: "כן, ידיד נפש."
צעקתי לכל החבורה שלנו שיחזרו, ונכנסנו לחדר. בחדר ראינו יהודי שוכב במיטה בעיניים עצומות, נושם נשימות שקטות שקטות. הנגנים החלו לנגן בשקט עם הקלרינט והגיטרה את הניגון הפשוט והמוכר של 'ידיד נפש' ששרים בכל בית כנסת. כולנו הסתכלנו על היהודי השוכב במיטה ופתאום ראינו את שפתיו נעות. גם ביתו שמה לב שהוא שר את הניגון ביחד איתנו, ומיד צעקה לכל המשפחה: "בואו מהר, אבא שר." מיד זזנו לפינת החדר וכל המשפחה החלה לשיר עם האב את הניגון עם הרבה בכי והתרגשות עד לסיומו של הניגון.
כשסיימנו את הניגון באו כל בני המשפחה להודות לנו, לאחר מכן עזבנו אותם והמשכנו לחדר הבא. בכניסתנו לחדר הבא שמענו את זעקות המשפחה שזה עתה עזבנו, שנשמתו של האב עלתה לגנזי מרומים. הנשמה עלתה לשמיים כשהשיר שהתנגן על שפתיה היה 'ידיד נפש'."
לא להפסיק לבכות
כסיימתי את ההרצאה ניגשה אליי מישהי וביקשה ללוות אותי לרכב. ראיתי שהיא ממש רועדת מבכי ומהתרגשות. היא סיפרה לי את הסיפור המדהים הבא, שנתן תשובה מדהימה לשאלה שלי מהסיפור: "אחי חולה בסרטן, ובתקופה אחרונה חל ברוך ה' שיפור במצב בריאותו. בפורים האחרון החלטנו לשמח אותו ואת המשפחה והתחפשנו כולם באותה התחפושת כולל אמא ואבא. בשלב מסוים נסענו גם לשמח את סבא וסבתא, וסבא נתן לאחי לשתות כמה כוסיות של יין. אחי לא השתכר, אבל התבשם מעט.
כשירדנו כל המשפחה לרכב שמנו לב שאחי חסר, עליתי לבית של סבא וסבתא לקרוא לו. כשנכנסתי לביתם ראיתי אותו עומד ובוכה ומתפלל לבורא עולם שיציל אותו ויעזור לו. הוא צעק שהוא ממש רואה את המלאכים. הוא גם סיפר על הרבה רבנים גדולים שהוא רואה בשמים, וגם אמר גם את שמותיהם. תוך כדי התפילה הגדולה והבכי הצטרפו גם אמא ואבא ושאר בני המשפחה וכולנו בוכים ומתפללים יחד איתו. ממש לפני שסיים את התפילה המיוחדת והמרגשת, אחי אמר את המשפט הבא: אני רוצה שתצטרפו אליי ותשירו איתי את הניגון שראיתי בשמיים שהוא הניגון המיוחד של הקדוש ברוך הוא, והתחיל לשיר בהתרגשות את 'ידיד נפש'."
היא סיימה את דבריה בבכי ובהתרגשות גדולה. נפרדתי ממנה והבנתי שכנראה לא סתם התחברתי לניגון הספציפי הזה באותו יום שישי בהדסה עין כרם. מאותו יום אני מתייחס לניגון הזה כאל ניגונו של הקדוש ברוך הוא.