כאשר מדברים על חידושים שהנחילה היהדות לכלל האנושות, בדרך כלל מזכירים את האמונה באל אחד, את התנ"ך כמקור דתי ותרבותי, את יום המנוחה השבועי ואף הנחלה של חשיבות החינוך והלמידה לכלל האוכלוסייה. לא רבים יודעים שהאנושות חייבת ליהדות גם את המהפכה התפיסתית הפלילית החשובה ביותר שאירעה באלפי השנים האחרונות: ההכרעה החד משמעית כי פגיעה בחיי אדם חמורה מפגיעה ברכושו, ולצידה ההכרעה שתפקידו העיקרי של המשפט הפלילי הוא עשיית צדק ולא רק תיקון הסדר החברתי.
בדרך כלל כאשר אנו קוראים את פרשת משפטים אנו לא מבחינים בעוצמת החידוש. אנו כלל לא שמים לב שמתרחשת כאן מהפכה. סולם הערכים לפיו העונש על רצח הינו חמור מהעונש על גניבה נראה לנו כל כך טבעי ורגיל, עד שאיננו מבינים שככל הנראה כאשר עם ישראל שמע את הפסוקים האוסרים על לקיחת כופר לנפש רוצח, ועל כך שגנב ישלם רק תשלומי כפל - הם ככל הנראה שאלו את עצמם: באמת יש לנו סיכוי להצליח לשרוד כחברה עם חוקים כל כך לא הגיוניים, שבניגוד לכל המרחב כל כך מקילים בעבירות כלכליות וכל כך מחמירים בדיני נפשות?
כסף vs חיים
עיון בחוקי המזרח הקדום מלמד כי בכל העמים שמסביב החמירו מאוד בעבירות כלכליות, יותר מאשר בדיני נפשות: כך לדוגמא, החוק הבבלי קובע דין מוות על רשימה ארוכה של עבירות ממון: פריצה, בזיזה בשעת דליקה, השגת גבול בלילה וגניבה מרשות אחר. החוק האשורי קובע כי גם אישה הגונבת מבעלה - דינה מוות.
לעומת זאת, חוקי המזרח הקדום הקלו עד מאוד בדיני נפשות, והתירו לרוצח להסתפק במתן פיצוי כספי למשפחת הנרצח: חוקי החיתיים מסדירים הסכם זה באופן מפורט - כשהם קובעים את מספר הנפשות שעל שבט הרוצח למסור לשבט הנרצח; חוקי שבטים מדבריים קובעים מספר גמלים לכל נפש הרוגה; העיקרון המנחה בחוק האשורי הוא מסירת אדם בעל ערך כלכלי זהה למשפחת הנרצח שיוכל למלא את מקומו: רוצח עבד - יתן את עבדו לקרובי הנרצח, רוצח בן - יעביר את בנו לרשות אבי הנרצח, ואילו מי שרצח אשה - יאלץ לוותר על אשתו לטובת בעלה של הנרצחת.
עירוב תחומים זה בין דיני ממונות לדיני נפשות, בולט בשני התחומים: בהחמרה בדיני ממונות עד לכדי קביעת דין מוות, ובהקלה בדיני נפשות עד לכדי הסתפקות בתשלום פיצוי. נראה שההסבר למצב זה שנראה לנו לא הגיוני, הוא שחוקים אלה, נקבעו על ידי השליט ממניעים פוליטיים ופרקטיים, כאשר מטרתו הבלעדית היתה חיזוקה הכלכלי והצבאי של ממלכתו אל מול הממלכה השכנה.
השליטים-מחוקקים במזרח הקדום בחרו להעניש בחומרה את מי שפוגע בכלכלה על ידי עברות ממוניות, שכן מי שמתפרנס מגניבה לא מועיל לתל"ג, לא משלם מיסים, ואף פוגע במוטיבציה של משלמי המיסים לייצר עודפי הכנסות, שכן הללו עלולים להיגנב. השליט שיצליח להילחם בתופעת הגניבות בממלכתו, יגרום להעלאת המוטיביציה של אזרחיו לייצר יותר על מנת לחסוך, התל"ג יעלה, ניתן יהיה לגבות יותר מיסים, לייצר צבא חזק יותר, לשרוד ולכבוש את הממלכה השכנה.
בשל אותו היגיון עדיף לפצות באופן כלכלי את משפחתו של מי שנפגע משפיכות דמים. הריגת הרוצח, לדוגמא, משוללת כל היגיון כלכלי וצבאי, שכן הריגתו תגרום לאיבוד לוחם מוצלח (שכבר הצליח לגבור על אדם אחר ולהורגו) ואף לאיבוד כוח עבודה נוסף ומשלם מיסים נוסף, לאחר שבמהלך הרצח כבר איבדה החברה חלק מכוח העבודה שלה.
מוסריות תמיד קודמת
יש היגיון פוליטי רב בחקיקה פלילית זו, אך היא מייצרת מצב נוראי מבחינה מוסרית, שבו לאדם עשיר יש רישיון להרוג, ואילו אדם עני שנאלץ לגנוב כדי לאכול מומת.
לעומת זאת, התורה קובעת את חוקיה קודם כל כחוקים שנועדו לקבוע אמות מידה מוסריות. כבר בציווי לבני נח הדין של "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט', ה) נומק בכך ש"כי בצלם אלקים עשה את האדם" (שם). החטא שבשפיכות הדמים אינו רק חטא כלפי הנרצח ומשפחתו, ופיצויים הכספי אין בו בכדי לכפר על העוון שבשפיכת דמו של הברוא בצלם.
לעומת זאת, אדם שגונב ממון מחברו, דינו תשלומי כפל בלבד. מדובר בעונש שעלול לא להיות מספיק מרתיע, ככל שאחוזי התפיסה של העבריינים הכלכליים פחותים מחמישים אחוז, שכן במצב שכזה הפשע עלול להשתלם. אך התורה העדיפה את האמירה הטהורה והמזוככת לפיה הדין צריך להיקבע לפי החומרה המהותית של מעשה האדם, בהתאם לעקרון של מידה כנגד מידה, ולא לפי הצרכים הפוליטיים של החברה. שללת את חייו של אדם אחר - עונשך עשוי להיות שלילת חייך שלך. לקחת מאדם אחר ממון - עונשך יהיה נטילת ממון בלבד.
גם לאחר שהיהדות, בין היתר על ידי הנצרות והאסלם, השפיעה על העולם כולו וכיום ברור לכל שהעונש על רצח צריך להיות חמור מאשר העונש על גניבה, עדיין עולה השאלה האם המטרה המרכזית של המשפט הפלילי, והמשפט בכלל, היא עשיית צדק או יצירת סדר חברתי מועיל.
כך לדוגמא, תורות משפט שונות נותנות משקל שונה למטרות שונות של הענישה: יש הנותנים משקל מרכזי להתרעה ולהגנה על הציבור מהגורם הפוגע - מטרות שהינן במהותן יצירת סדר חברתי מועיל, ואל מולם יש הנותנים משקל רב יותר למתן גמול הולם לעבריין למטרות צדק טהור.
לשאלה מה תכלית הענישה יהיו השלכות רבות. לדוגמא, משיקולי סדר חברתי ייתכן שנכון להעצים את הענישה בגלל שעניין מסויים הפך להיות "מכת מדינה" או בגלל שאחוזי התפיסה של עבירות מסויימות נמוכים ויש רצון ליצור הרתעה באמצעות הבודדים שנתפסים. ברור שמשיקולי צדק אין היגיון להעניש אדם בחומרה רבה יותר על אותו המעשה רק בגלל שלחברה יש קושי לתפוס עבריינים נוספים שמבצעים את אותה העבירה.
במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, אשר תכליתו הבניית שיקולי הענישה, נקבע לפני מספר שנים כי "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". בהתאם לתיקון החקיקה, על פי עקרון זה של צדק מהותי יש לקבוע את מתחם הענישה, ולשיקולי סדר ציבורי כגון הגנה על שלום הציבור, הרתעת היחיד והרתעת הרבים, יש משקל משני בלבד המשפיע בעיקר על התנועה בתוך מתחם הענישה.
נראה כי מדובר בקביעה ערכית חשובה, הממשיכה את האמירה הערכית של תורת ישראל לפיה תכליתו המרכזית של המשפט הפלילי הינו עשיית צדק, ושכאשר תכלית זו מתנגשת עם שיקולי סדר חברתי - על שיקולי הצדק לגבור. בכך ממשיכה החקיקה הישראלית את המהפכה הפלילית שהחלה בפרשתנו, פרשת משפטים.
*עו"ד ד"ר איתן פינקלשטיין הינו סנגור המתמחה בתחום העבירות הכלכליות ועבירות הצווארון הלבן ומרצה באוניברסיטת בר-אילן.