פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מתברר שדורין אטיאס קטנה לומדת בכיתה של הבת שלי

      כשהבת של תמי בכיתה ה' חזרה מבית הספר, היא סיפרה שאחת הבנות בכיתה לא מפסיקה להעיר לה על איך שהיא מתלבשת. "היא אומרת שאני נראית ממש מכוערת ככה, שזה בכלל לא באופנה". תמי שמעה את זה וליבה נחמץ, והיא כאן כדי לשתף בתובנה שלה כאמא

      אישה מודדת בגדים בחנות (ShutterStock , שופינג קנייה קניות שמלות)
      במה לבחור (צילום: ShutterStock)

      בתי בכיתה ה' חזרה מבית הספר וסיפרה שאחת הבנות בכיתה לא מפסיקה להעיר לה על איך שהיא מתלבשת. "היא אומרת שהבגדים שלי מכוערים ולא אופנתיים, שאני נראית ממש מכוערת ככה, ומי בכלל לובש מקושקש עם מקושקש, זה בכלל לא באופנה".

      אני שומעת את זה והלב שלי נחמץ. היא נהנית ללבוש את הבגדים שיש לה ותמיד שמחה בכל בגד חדש בלי לעשות מזה עניין גדול, ופתאום באה ה"חברה" הזאת, מורידה לה את הביטחון ומעליבה אותה. חצופה! ואני ממשיכה בדמיוני, "בטח היא לא תרצה ללבוש את הטייץ עם הפסים ואת החצאית הפרחונית, ועכשיו היא תחשוב עשר פעמים לפני שהיא מתלבשת לבית הספר בבוקר, ומה יהיה אם חברות נוספות יעירו לה?", ואני כבר ממש מחוממת על הילדה הזאת, וממש בא לי לתפוס אותה לשיחה צפופה ולומר לה "למה מי את חושבת שאת? דורין אטיאס?! אם הבת שלי רוצה ללבוש מקושקש עם מקושקש אז זה מה שהיא תלבש, הבנת?!"

      חוויה שונה לחלוטין

      איזה מזל שזה רק בראש שלי. אני לוקחת אוויר וחושבת על זה עוד רגע. מה כבר קרה? איך יכול להיות שזה כ"כ הקפיץ אותי? כי בראש עברו לי כל אותן בנות שהעליבו אותי בילדותי, ופתאום הרגשתי בעצמי את העלבון, כאילו מדובר בי, ומתוך הזדהות נחלצתי להגנת הבת שלי. אבל רגע, האם היא באמת זקוקה להגנתי בעניין הזה? ממש לא בטוח.

      אמנם אני זוכרת את חוויות הילדות שלי באופן מסוים, אבל מי אמר שהבת שלי חווה את הדברים באותו האופן? לפעמים כהורים אנחנו מניחים שהילדים שלנו בדיוק כמונו, כי בכל זאת, גנטיקה, אבל זה ממש לא חייב להיות ככה. גם אם אני הייתי ילדה שנורא לוקחת ללב, מי יודע, אולי הבת שלי מסוגלת להצמיח עור של פיל. ואם ככה, היא ממש לא זקוקה להגנתי. אז לפני שאני קופצת למסקנות, אולי כדאי שאתן לה קצת קרדיט.

      ואם היא באמת ספגה עלבון קשה וכואב, ונפגעה נורא, מה אז? האם לא תפקידי להגן עליה? לדבר עם המורה? לדבר עם הורי הילדה? אולי אפילו לנזוף בילדה בעצמי, כדי שלא תעז יותר להעליב את הבת שלי? (בחיי שזה מפתה!). אז התשובה היא לא. כי הדבר שאני מאחלת לבת שלי יותר מכל הוא להצליח להתגבר בכוחות עצמה. הרי בוודאות גמורה בשלב כלשהו בחייה מישהו יעליב אותה, מישהו יפגע בה, ולא תמיד יהיה מי שיסדר לה את העניינים. בטח לא אני.

      אז הפסקתי להיעלב במקומה, ניפצתי בדמיוני את שרשרת המחשבות של מה יקרה עכשיו והזכרתי לעצמי שהיא לגמרי מסוגלת להתמודד עם כזה דבר. מאז זה כבר הפך לבדיחה "נו, מה דורין אטיאס אמרה היום? כמה דרקונים קיבלת?"

      הכותבת מנחת הורים בגישת שפר