פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אחרי עשרים שנות נישואין ראיתי בפעם הראשונה כיצד נראית אשתי"

      לקראת יום המשפחה שחל היום (שלישי) החלטנו בוואלה יהדות להביא את מקומה של המשפחה כסביבה מעצימה, מגדלת ומרפאת, באמצעות סיפורם של לוחמי צה"ל שנפצעו והמשפחה היוותה גורם מרכזי בחזרתם לחיים. הנה סיפורם המרגש

      משברים עלולים לגרום לאנשים ומערכות יחסים להגיע לסוף הדרך, אולם במקרים רבים דווקא השבר הוא תחילתה של דרך חדשה, של גילוי, שינוי עמוק ותיקון גדול. המשפחה, מעצם היותה מודל התא הבסיסי והאינטימי ביותר בחיים, מאפשרת שיקום אל תוך חיים מלאים, עשירים ומספקים. המשפחה היא מקור לסולידריות, אינטימיות, תמיכה, הדדיות וצמיחה.

      סיפורו של לירן ברוך מתחיל בתקופת אינתיפאדת "אל אקצה" בשנת 2001. באחד מאירועי הפרת סדר אליהם נקרא יחד עם חבריו לחטיבת הצנחנים, הוא נקלע להתקהלות אלימה במחנה הפליטים קלנדיה בה נפצע קשה בעין. השיקום הפיזי התברר כתחילתו של מסע מורכב הרבה יותר שבמרכזו עומדת פוסט טראומה שעמה לירן מתמודד עד היום. במסגרת השיקום הקים לירן, יחד עם פצועים נוספים, את 'פורום נכי צה"ל למען בטחון ישראל', שהוא משמש היו"ר שלה. הפורום מתרכז במערכה נגד ארגוני דה-לגיטימציה המשמיצים את צה"ל. פעילותו בפורום מסייעת לו לנתב את הנטייה לשקוע בעשייה חיובית.

      המעגל התומך השני בחייו היא המשפחה שתומכת, מעצימה ומאפשרת לשיקום המתמשך לא לדעוך. "ככל שהזמן חולף ואתה נותר במצב החדש שלך, אתה מתחיל להבין שמה שהיה כבר לא יהיה," מספר לירן, "ההכרה בכך היא מאוד מטלטלת. מי שנמצא שם כל הזמן כדי לגאול אותי מהמחשבות האלה זאת המשפחה שלי. אשתי והילדים מסבים לי המון אושר בחיים. כשהילד אומר לך 'אבא אני אוהב אותך' אתה מוצף ברמות שאי אפשר לתאר. הם הגב שלי. הם המשענת שלי. הם אלו שבשמם ובכוחם אני יכול לעסוק בפעילות למען הגנת החיילים שלנו במישור הפרלמנטרי. הקשר הזה מעצים את הידיעה שאני עדיין שליח של העם והמולדת. פעם זה היה בשדה הקרב והיום זה במישור התקשורתי תודעתי. אני מגן על המשפחה שלי, על המשפחה שלך, על המשפחות של כולנו מפני אלה שמנסים לפגוע בו.

      "הגיבורה האמיתית בסיפור זו אשתי שמאפשרת לי את כל זה. אני נוסע ומתראיין הרבה. לפני כמה חודשים נסעתי לארה"ב בכדי להרצות בפני קהילות במסגרת פרויקט Together with them של עמותת 'אל עמי-אל עצמי'. כמה חודשים לפני כן יצאתי עם משלחת לפולין. בסוף אשתי היא זו שמבטיחה שהמשפחה הזאת תמשיך לתפקד. שאני אמשיך לפעול ולמצוא משמעות".

      לירן עם אשתו (צילום מסך , מתוך סרטון של אל עמי אל עצמי לרגל יום ההוקרה)
      לירן ואשתו (צילום: צילום מסך מתוך סרטון ׳אל עמי אל עצמי׳)

      סיפורו של דני

      דברים דומים ביחס למקומה של המשפחה אומר גם דני ליאני שהתעוור במלחמת לבנון הראשונה בהפגזה סורית שנחתה עליו ועל חבריו במהלך פעילות מבצעית קרוב לשדה התעופה של בירות. ליאני, שהתגבר על עובדת הפיכתו לעיוור, המשיך בחיים, נישא והביא ארבע ילדים לעולם, אולם אז הוא נאלץ לעבור שבר מחודש. בשנת 2006, כמעט 24 שנים אחרי אותה פציעה ממנה התעוור, הוא עבר ניתוח להשתלת קרנית באחת מעיניו שהחזירה לו את הראייה. אחרי יותר מעשרים שנות נישואין דני ראה בפעם הראשונה בחייו כיצד נראים אשתו וילדיו, אולם אז התברר שעצב הראייה לא עומד בעומס. לאחר תהליך של הידרדרות שנמשך חצי שנה דני חזר להיות עיוור. ההלם והאכזבה כמעט והצליחו לגרום לשקיעתו, אולם שוב הייתה זו המשפחה שסייעה לו לחזור לדרך המלך.

      "ככל שהזמן נוקף והעניין של העיוורון מתברר כמשהו סופי, עולות בך מחשבות קשות", הוא מספר. "המשפחה רוצה להיות שם בשבילך, אבל לא תמיד אתה מוכן לקבל את העזרה. לפעמים אתה מרגיש חייב "לשחק אותה" חזק, בכדי לא להקשות עליהם. התקופות בהם לא הרשיתי לעצמי להיות חלש, היו הקשות ביותר. למזלי המשפחה הייתה מספיק רגישה בכדי להעניק לי מרחב מצד אחד, והמשיכו לדאוג במקביל. זה מה שנתן לי את הכוח לקחת את עצמי בידיים".

      סיפורם של דני וסוניה

      שלוש שנים אחר הפציעה דני הכיר את סוניה, סטודנטית עולה חדשה מצרפת. שנה וחצי יצאו השניים לאחריהם החליטו להתחתן. "המבט של הלב חשוב יותר מהמבט בעיניים", השיבה אז סוניה לאמה שתהתה כיצד הזוגיות תוכל לעבוד לאור המוגבלות של דני.

      "מעבר לעובדה שסוניה היא אישיות בפני עצמה, גם למשפחה שלה היה חלק חשוב בשיקום הביטחון העצמי שלי", מספר דני. "כשנסענו לצרפת לבקר את משפחתה בפעם הראשונה, זו הייתה אחת הפעמים היחידות בהם הרגשתי שווה בין שווים. האופן הטבעי שבו הם קבלו אותי, מבלי שום צורך להסביר מה זה אדם עיוור, נתן לי תחושה שלא הכרתי. כאילו השיבו לי משהו שנלקח ממני.

      "אחרי שאיבדתי את הראייה בפעם השנייה נכנסתי שוב לדיכאון. מצאתי את עצמי בדפוס הקודם המסתגר. בנוסף הייתה לי תחושה שאני מתסכל את הקרובים לי ששמחו כל כך בשמחתי חצי שנה לפני כן. גם אז המשפחה הייתה זו שסייעה לי להרים את עצמי מהקרשים. אני אדם אופטימי באופיי, אבל לפעמים גם זה לא מספיק. אתה צריך שהקרובים לך יזכירו שהחיים יפים ויש בשביל מה לחיות, למרות הקשיים. אני חי חיים מלאים. אני קורא המון. אהבתי לקרוא לפני שהתעוורתי, ומאז שלמדתי לקרוא כתב ברייל אני לא מפסיק לקרוא. אני נהנה ללכת לסרטים והצגות. אנחנו נוסעים הרבה לחו"ל לטייל. אנשים לא מבינים איזו הנאה אפשר לשאוב מסרט או מטיול אם אתה עיוור. ראייה היא רק אחד מחמשת החושים. יש דרכים נוספות לחוות את העולם. צריך רק להסכים. לא לוותר ולקבל את הסיוע והכוחות מאלה שאוהבים אותך".