נגיף הקורונה מסין הרחוקה נראה קרוב מאי פעם, כאילו ממתין מהיכן להיכנס. חולי קורונה הגיעו ארצה ואושפזו, נוסעי הספינה הנגועה הוכנסו לבידוד, תלמידים מבאר שבע, עפולה וקריית חיים שנחשפו למטיילים קוריאנים בודדו אף הם, טיסות עמוסות מטיילים מהמזרח נוחתות בישראל. השמועות מסין על הירידה במספר החולים ובשיעור התמותה לא מרגיעות כאן אף אחד. גם אם זה ייגמר שם - זה יכול להתחיל פה. שלא נדע. כולנו מבינים שאנחנו תלויים בחסדיהם של המטיילים השבים וקרוביהם. אם ינהגו לפי הכללים וייצמדו להוראות הבידוד יש לנו סיכוי, גם אם חלילה הנגיף יחדור לכאן - הוא לא ישתולל. מספיק שמטייל אחד לא יציית להנחיות משרד הבריאות - ונמצא את עצמנו בתוך סחרור מסוכן של מגיפה בלתי נשלטת. לא צריך הרבה בשביל זה. רק אחד.
לאחר יציאת מצרים ומעמד הר סיני קיבלנו הנחיות מעשיות איך להתנהל כעם, פרשת משפטים עמוסה בהוראות מפורטות לקיום חברה מתוקנת. מהאיסור לקחת שוחד ולהטות משפט, דרך דאגה לגר, ועד החובה להשיב שור תועה לבעליו. אם אדם כרה בור וחמור חברו מעד לתוכו, או אם השור שלו פצע שוב עובר אורח - הוא נתבע על כך. יש מאיתנו ציפיות גבוהות כפרטים בתוך חברה - אכפתיות, עזרה הדדית ולקיחת אחריות. כרית בור? דאג לכסות אותו שלא יהווה סכנה. השור שלך ידוע כטרבל מייקר? אל תחזיק בו יותר.
לחיות כאומה זה לדאוג באופן אקטיבי לסביבה
במעמד הר סיני קיבלנו עשר מצוות, מחציתן בין אדם לה', ומחציתן בין אדם לחברו. בצד החברתי אנחנו מקבלים את "לא תרצח ו"לא תגנוב", אך זהו רק הבסיס. מיד אחרי המעמד המרומם, הקולות והברקים, אנחנו מוצאים את עצמינו נפגשים עם הפירוט המעשי של לוחות הברית. כעם אנו לא נדרשים רק לא לגנוב ולא להרוג זה את זה. כדי לחיות כאומה עלינו להבין שמעבר לשאיפה לדאוג לצרכינו האישיים ולא לפגוע בזולת - עלינו לדאוג באופן אקטיבי לרווחת הסביבה שלנו, אפילו במחיר אישי, וגם כשאף אחד אחר לא רואה. אם באמת אכפת לי מהזולת - לא אחלוף ליד חיית המשא התועה שלו ואמשיך בדרכי, אלא אדאג להשיב את מקור המחיה לבעליו, גם אם המשימה הזו תדרוש ממני מאמץ רב. חברה בנויה על פרטים שלוקחים אחריות.
בעבר היו אלו חמור, שור ובור. בימינו אפשר להמיר אותם לסגירת אתר בנייה באופן בטיחותי, הקפדה על רסן לכלב שנשך, או עצירה מוחלטת בתמרור עצור. למעשה, כל הקפדה על נהלים במקום שיש בו סכנה לזולת - פגיעה קלה או דיני נפשות - היא לא רק ציות לחוקי המדינה, אלא קיום חברה מתוקנת. כל פעולה לטובת הסביבה, במיוחד אם היא גובה מאיתנו מחירים אישיים או כלכליים, חושפת את הרבדים העמוקים ביותר של החיבור ביננו כעם. יש לנו אחריות כפרטים שחיים יחד ומעוניינים בטובת הכלל ולא רק בטובת עצמינו. כל תרבות ה"סמוך", "יהיה בסדר" ועיגולי הפינות עומדת בסתירה מוחלטת לכל אלה ומסכנת את שורש קיומנו, לא פחות.
קשה יהיה לאכוף את הנחיות משרד הבריאות, האיום במאסר על כל מי שיש חשש שנחשף לנגיף הקורונה ויימצא במרחב הציבורי - לא מבטיח את ביטחוננו. עד שייתפס הוא יספיק להסתובב ברחוב, בסופר או בקניון. נותר רק לקוות שתחושת הסולידריות תגבר על הרצון להסתובב בחופשיות, למרות הקושי הכרוך בכך, ונזכה לברכה המופיעה אף היא בפרשה: "והסירותי מחלה מקרבך".
הכותבת מנחת הורים ויועצת זוגית בגישת שפר ומחברת הספר "עבודת קיץ" (מודן)