חמישי שישי שבת.
אני יודעת שזה נשמע כמו פתיח לפרסום סופ"ש מהסרטים. אבל לא ממש. אלו פשוט שלושה חלקים לתובנה פשוטה ושכיחה מאד.
חמישי בצהריים, אוירת סוף מסלול בבית הספר ואני יוצאת לשיעור תנ"ך אחרון להשבוע. בדרך אני פוגשת תלמידה בוכה. כ"כ בוכה, שקצת נלחצתי. התיישבתי לידה, לא היה לי מושג מי היא, ואמרתי לה "אני כאן, מה קרה?" והיא אמרה שהיא כל כך מתגעגעת לאבא שלה שנפטר לפני שנתיים. התחלתי לדבר אל ליבה, לתת לה עצות יעילות ומה היא יכולה לעשות כדי להסיח את דעתה ולו במעט. אחרי מספר דקות ביקשתי ממנה לקום, קמתי יחד איתה ונתתי לה חיבוק. פשוט. אמיתי. רק חיבוק.
יום שישי לפני הצהריים. הודעת וואטסאפ. מי ישמע, אנחנו מקבלים מאות כאלו ביום, אבל זו הודעה קבועה שכבר שלוש שנים וחצי מגיעה אליי בטווח שבין השעות המוקדמות של חמישי בערב ועד לכניסת השבת. "איפה את שבת?" ההודעה שואלת. פשוט, קצר ומדויק. אני גרושה למעלה משלוש שנים (כן, פנויה להצעות אבל רק למשובחות ביניהן:) והיא החברה המיוחדת הזו שכל שבת וחג דואגת שלא אהיה לבד. שמישהו ידע איפה אני. רק לשאול, להתעניין. כמו חיבוק וירטואלי: אני כאן ומעניין אותי איפה את. גם מחו"ל, גם מבר מצווה בדרום וגם כשהטלפון שלה אבד בין הבישולים אז היא כתבה לי מהטלפון של בעלה. תודו שזו חברה נדירה. החיבוק שלה הולך איתי כל שבת כל השבת.
שבת בבוקר, 09:15. בואו, זה מוקדם, ממש "לפנות בוקר" אצלי בשבת. אחיינית שלי בת החמש נכנסת לחדר, מזנקת לי על המיטה וקוראת: "השתגעת? זו השבת של מרדכי ואסתר". (שבת בה ברכו את חודש אדר), וכשהיא שואלת אותי "את מכירה את מרדכי ואסתר?"הזכרון הראשון שעולה לי הוא על מרדכי שיושב מחוץ לשער המלך. פתאום נזכרתי בו, בדוד האהוב, פשוט יושב ומשגיח על אסתר שלא יקרה לה כלום: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה" (אסתר ב יב). בכלל לא בטוח שאסתר ידעה שהוא שם, ואני גם לא ממש משוכנעת שהוא עשה שם יותר מדי, אבל הוא רצה לתת לה את החיבוק הווירטואלי בדרכו שלו. הוא רק רצה "לדעת מה יעשה לה". להיות המבוגר האחראי בסיפור ולהרגיש שהוא שם בשבילה.
חמישי שישי שבת, צורך אחד של אהבה, שלושה חיבוקים.
תעשו טובה, לכו עכשיו וחבקו מישהו שיקר לכם. פשוט לחבק. להיות שם.