מי שמתהלך בחוצות עיר בימים אלו, יכול להתבלבל לרגע משלל הגימיקים והמסרים שזועקים לעברו מלוחות המודעות, דפנות האוטובוסים ושלטי החוצות. גם בבית או במשרד מתקבלים ממטרי מסרים גלויים וסמויים באמצעות הטכנולוגיה העדכנית. הבחירות שיתקיימו בעוד כארבעה ימים נושאות בכנפיהן הבטחות מצידם של הפוליטיקאים מכאן ועד להודעה חדשה. כולם מבטיחים פה אחד ממשלה שמתחשבת באזרחים, מתחייבים להפוך את המדינה למקום טוב יותר שדואג לחלשים. בלה בלה בלה.
צביעות מקוממת נעוצה בהבטחות מסוג זה, ובמילה אחת: "נו באמת". היכן הם היו עד היום? הרי האמת גלויה לכל, רוב המפלגות והאנשים המתמודדים בבחירות הללו ישבו כבר במוקדי כוח במדינה, ויכלו לעשות כרצונם. לו היו מאמינים בעצמם במה שהם מבטיחים הרי שהיו מבצעים זאת כבר מזמן. משום מה בכל מערכת בחירות שולפים מהשק את אותם 'שפנים' ומנופפים בהם כהבטחות בחירות על מנת לקושש קולות, אך גדול הפער בינם לבין הרצון והיכולת לביצוע. צביעות במיטבה.
תשאלו כל אזרח: מה אתה מצפה מהממסד? כולם ידברו על חשיבות הביטחון, בטחון הפנים, הכלכלה, מדיניות החוץ, וגם היחסים עם ארה"ב, אבל האמת היא שאת כל האזרחים ללא יוצא מן הכלל מטרידה המשימה: לגמור את החודש. לשלם שכירות או משכנתא ולכלכל את הילדים בכבוד.
מחפשים חמלה שתעטוף אותנו
בראש האדם ההולך לקלפי קיימת התקווה לשנות, ולו במעט, את התפיסה החברתית של מקבלי ההחלטות. כל אחד באשר הוא זקוק לחמלה אנושית שתעטוף אותו. מישהו שיביט על הצרכים שלו וינסה לעזור לו. שהחברה תיקח אחריות על מצבו וסבלו, ולא תתנער מהמחויבות הבסיסית שלה לעזור לחלש.
אכן, מדינה ללא חמלה היא מדינה ללא זכות קיום. החמלה והדאגה לחלש חייבת להיות חלק מרכזי בחיינו כחברה אנושית. התורה מתייחסת לנושא זה פעמים רבות ומציבה אותו כתנאי בסיסי להתנהלותנו. הנה בפרשה הקודמת קראנו על הקשר הבלתי נמנע בין מתן תורה, לבין המצוות של חיי היום-יום. התורה מלמדת אותנו מצוות של בין אדם לחברו, כמו "לא תהיה לו כנושה" - אדם שהלווה לחברו כסף ואין לו להשיב, התורה מצווה עלינו לא לעמוד עליו כנושה, ומבאר רש"י: "לא תתבענו בחזקה אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלוויתו אלא כאלו לא הלוויתו - כלומר לא תכלימהו". עד כדי כך מקפידה התורה על כבודו של הזולת, גם במצבו החלש והנזקק.
שבת שלום וחודש טוב ושמח.